היום רציתי להשלים איתה... כל כך רציתי...

אבל בכל פעם שעברתי לידה והתכוונתי להגיד לה משהו היא שלחה לי מבט... דוקרן של קרח בתוך הלב... היא התעלמה ממני כל היום ושלחה אליי את המבטים האלה...

בספרות (השיעור האחרון) ניכר עליה שהיא נרגעה... התרככה... התרומ לה המצברוח, וחשבתי שהיא הולכת להגיד לי משהו אבל לא....

הייתי מודרד מזה בהמשך היום, וב-6 וחצי בערך יצאתי לרוץ מרוב תיסכול (בלי חימום...) רצתי כמו מטורף את המסלול הרגיל שלי... סיימתי אותו בערך מול הבית שלה... 3 ק"מ ב-7-8 דקות... כשנעצרתי שם, חסר נשימה... נפלתי על הכביש, נושם נשימות כבדות... אחרי כמה דקות קמתי, והתחלתי ללכת לכיוון הבית... נראה כמו נצח... פגשתי בדרך את אדיר, נטלי ומישר והמצברוח שלי טיפה התרומם... אבל עדיין נשאר חרא כמו שהיה.....

מחר אני אנסה שוב...