לשאוף לנשוף

ראשית, אני שוב רוצה להודות על כל התגובות כאן ובמייל, מצטערת שלא עניתי לכולם, אבל קראתי את כולן מאוד ברצינות, והן בהחלט נתנו לי חומר למחשבה. 

בינתיים הסאגה, כמקובל אצלי, שאוהבת לסבך דברים, נמשכת. 

ביום שני ערכו לטליונת מבחן מוקסו, שזה מבחן TOVA מודרני, או משהו, והתוצאות יצאו מושלמות בכל המדדים. מושלמות, כן? מצד שני, בדו"ח הבדיקה כתוב שהילדה לא הפסיקה לפטפט ולזוז לאורך כל הבדיקה. גורם לי לחשוב על כוחם של מנגנוני הפיצוי. לרגע היא לא סתמה את הפה או ישבה בנחת, ובכל זאת תוצאת מושלמת. 

עוד דבר שאני חושבת עליו, במידה מסוימת של רחמים עצמיים, הוא על הפער בין החוויה שלה לשלי. בדו"ח שהמורה שלה מילאה, מעבר לכל התשבוחות, היא ציינה שוב ושוב את העדינות של טליה, את הנימוס שלה, את הביטחון השקט. כשחזרנו מאורוגוואי הייתי בת שש, ומאוד דומה לטליונת של היום - עדינה, מנומסת, בטוחה בעצמי. היה צריך רק מורה סתומה אחת, רק אחת, שלא סבלה את כל הדברים האלה, כדי לזרוע הרס. לא ברור מה היה לה נגדי, אני חביבת המורים קלאסית, או הייתי כזאת, אבל עובדה. איפה שהמורה של טליה רואה חן ויופי, היא ראתה דברים שהיא לא אהבה. וזהו. 

זה קצת שובר לי את הלב. 

עוד משהו שקצת שובר לי את הלב זו הידעה שיכול להיות שעם קצת עזרה הייתי יכולה להשיג יותר, אולי לא היו ממהרים לסווג אותי כעצלה ושקרנית, אולי לא הייתי לומדת לשרוד בשולי הבינוניות ולחיות בקו התסכול שבין היכולת לתוצאות. אין את מי להאשים. מי היה מפנה אז לאבחון ילדה \ נערה \ אישה בעלת ציונים סבירים, שלא ממש מפריעה בשיעורים ורק מרחפת בשולי הכיתה? טיפלו במקרים קשים, אבל אני לא הייתי מקרה קשה, הייתי נבונה אבל...

זה טיפשי להצטער על העבר, אני יודעת, ואני באמת שמחה שאצל טליה זה יהיה שונה, ועדיין...