http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11491heCopyright 2019 Xanty72. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11491http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11491&blogcode=14984739<div align="right" dir="rtl">לבחור הראשון ששכבתי אתו אחרי ההתעוררות אמרתי, "בטח אני אשתרלל קצת, ואז אכנס לזוגיות, יש לי נטייה לזה." צדקתי. זו הייתה אחת השנים הסוערות. המון דברים השתנו. בעבודה נאלצתי לוותר על הגן שלי (אין לי כוח להיכנס לזה, עדיין בועטת לעצמי בתחת על כמה אני טיפשה, יהירה, גאוותנית, ומצד שני, תמימה וסתומה, שילוב בעייתי). חזרתי להיות גננת משלימה וכבר חושבת על הצעד הבא. עם הילדות הייתי צריכה למצוא איזון חדש &ndash; מאמא שלא זזה מהן אף פעם, ממש אף פעם, הפכתי לאמא שהיא גם אישה. יש לי קיום בנפרד מהן והמון יסוריי מצפון. האם זה שאני פעם בשבוע שבועיים עוזבת אותן ללילה (בהשגחת הסבים, לא לבד!) הופך אותי לאמא רעה? האם תנודות ומצבי רוח שנובעים מעליות ומורדות בקשר ומשפיעים גם עליהן הופכים אותי לאמא רעה? לא יודעת, אני מנסה ללכת פה על חבל דק. לפעמים הייתי רוצה לחזור לתקופה שלפני ההתעוררות, כשהכול היה ברור ופשוט, אולי זה יקרה, לא יודעת. יצא גם שמאוד התרחקתי מהחברות שלי השנה. זה עצוב, אבל כנראה זה מחויב המציאות בטלטלות גדולות. חלק מהדברים שאני עושה לא נראים להן, אני כרגע עסוקה מדי בעניינים שלי מכדי</div>Fri, 01 Mar 2019 23:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (Xanty72)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11491&blogcode=14984739http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=11491&blog=14984739http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11491&blogcode=14966625<div align="right" dir="rtl">אתמול התחפפתי על הללי. ברור שיש לי נסיבות מקלות, אני לא סתם מתחפפת. בבית הספר של הללי לובשים חולצת התעמלות ירוקה פעמיים בשבוע. ללי החליטה שחולצת ההתעמלות הירוקה לא מקובלת עליה בכלל ולכן כל חמישי ושישי נהייתה סאגה ארוכה שבה אני צריכה להסביר לה שלא, מנהלת בית הספר לא תחליף את צבע החולצות כי הללי רביב לא אוהבת ירוק, וכן, היא חייבת ללבוש את החולצה הזאת לשיעור התעמלות כי ככה זה בבית הספר. אתמול זה היה נורא במיוחד, היא התיישבה ערומה וזועפת על הרצפה והודיעה שהיא לא לובשת את החולצה וזהו. התחפפתי. אני לא אפרט, כי זה באמת היה מחזה מביש. כמו מעט ההתחפפויות שהיו לי בהורות, זאת כנראה תצרב לי במוח לנצח ותהיה מקור לבושה עמוקה. מזל שלרוב אני אמא די סבירה, לא יודעת איך הייתי חיה עם עצמי אחרת. היום בבוקר היא קמה וממש זינקה לתוך החולצה הירוקה. "את רואה, אמא, אני יודעת שלא צריך לעשות עניין מכל שטות." אמרה לי במבט רציני וכמעט שוב התחלתי לבכות. אין ספק שזה יותר נעים מוויכוח דו שבועי, אבל אחד הדברים שאני הכי מנסה לעשות בתור אמא זה לא לשבור את הילדות שלי. אני רוצה לאפשר להן לשמור על רוח המרד ככל שאפשר - זא</div>Fri, 21 Sep 2018 07:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (Xanty72)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11491&blogcode=14966625http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=11491&blog=14966625http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11491&blogcode=14961761<div align="right" dir="rtl">כרגע אין לי תעצומות נפש דרושות לכתיבה. קורים יותר מדי דברים שמטלטלים את עולמי הקט, עד כדי כך שכתיבה אינה מפלט. זה מצחיק, כי עד לא מזמן חשבתי שזהו, הכול סגור ואין הפתעות יותר. יש הפתעות, חלקן טובות, חלקן לא ממש ואני באמת קצת מתנדנדת פה. נחכה קצת, אולי אוכל להיות ברורה יותר.</div>Thu, 02 Aug 2018 15:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (Xanty72)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11491&blogcode=14961761http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=11491&blog=14961761http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11491&blogcode=14960692<div align="right" dir="rtl">קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות - הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך - רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהנום. ריימונד קארבר. קורה שאדם מציץ למקום הזה ובטיפשות ורוע מחריב אותו. תחזור?</div>Tue, 24 Jul 2018 16:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (Xanty72)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11491&blogcode=14960692http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=11491&blog=14960692http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11491&blogcode=14957465<div align="right" dir="rtl">מישהו שוב קורא כאן לאחור בקפדנות. אולי מישהי. מתה על זה. כל מיני גרסאות שלי פרושות כאן מאז 2003. העלמה שבורת הלב, האמא הצעירה, ההיא שיש לה דעה על כל דבר, מי שאוהבת ספרים, זאת שמרגישה קולנוע, לפעמים חיה פוליטית. משמח אותי שאני מסקרנת מספיק כדי לקרוא ולקרוא ולקרוא. עברתי על שביל הפירורים שהקורא/ת השאיר אחריו, והגעתי לפוסט הזה. עזבו את כל הירמי ששם, כן, עדיין מאוהבת בו, כן, מתישהו אממש את האהבה הזאת, גם אם זה יהיה בדיור מוגן. מה שמעניין בפוסט הוא המשפט על שיטת אבי גרינברג - בחינת גבולות הכאב של המטופל, והגילוי שאין לי ממש כאלה. נזכרתי בורד, המטפלת, לוחצת, לוחצת, לוחצת, ואני כלום, שתמשיך. לא כי לא הרגשתי את הכאב, מרגישה, אלא כי לא לכבוד שלי לבקש שזה ייפסק. במעבר לא ממש חד לסקס - רק עכשיו השלמתי עם החיבה / צורך / רצון בכאב. ותראו איזה יופי: אני לא הולכת להתנצל על זה שאני לא ככה וככה וככה. לפני הכול הייתי מודעת לזה, אבל זה היה עוד דרך להוכיח לעצמי שאני דפוקה, אז היה די ברור שאני לא יכולה לעשות דברים "כאלה" עם מישהו שיש בינינו חיבה. בדרך כלל זה נותב לאורי המניאק, אבל שם ז</div>Wed, 27 Jun 2018 07:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (Xanty72)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11491&blogcode=14957465http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=11491&blog=14957465http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11491&blogcode=14957380<div align="right" dir="rtl">אתמול חטפתי נזיפה, אוהבת, אבל נזיפה, מחברה, שאני מצייצת יותר מדי על סקס, וזה עלול ליצור רושם לא נכון. הסביבה, הסביבה.כמובן שמייד לקחתי את זה לתשומת לבי והרגשתי מאוד נזופה. אהובה, אך נזופה.זה נוסף למישהו שאמר שהתקף המיניות שלי על סף גיל הבלות לא הולם. איני הולמת. אני מטרד סביבתי.פתאום היום התעוררתי בזעם. מהסוג הטוב.פאק איט, אני בת 46, למי אכפת איזה רושם אני יוצרת? אז מישהו יחשוב שאני שרמוטה מזדיינת? ואו. איזה באסה.שנים שנים שנים, לפני הכול, התייסרתי עם זה. בדימוי העצמי שלי הייתי השרלילה המסכנה שאף אחד לא רוצה להישאר איתה, זאת שבאים ומזיינים והולכים וחוזרים. זה היה הנארטיב שלי במשך שנים. דפוקה שלא מצליחה לבנות זוגיות.הנארטיב מתחיל להשתנות. אני מבינה איך חלק גדול מהבחירות היה כדי לשמר את העצמאות שלי, והסבל היה כדי לשלם את המחיר החברתי, אני ממש רוצה, פשוט לא יוצא.גמרתי להתנצל.מי שכתבה את הטקסט הזה כבר לא אתנו יותר.</div>Tue, 26 Jun 2018 15:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (Xanty72)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11491&blogcode=14957380http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=11491&blog=14957380http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11491&blogcode=14956920<div align="right" dir="rtl">המסיבה הייתה אמורה להתחיל בחמש, הם התחילו לזלוג פנימה ברבע ל... ראשון הגיע ל'. "ניסיתי למשוך אותו," התנצלה האמא, "אבל הוא לא הסכים להישאר יותר בבית." ל' הגיע אליי כמה ימים אחרי תחילת השנה. בימים הראשונים הוא רק בכה ובכה ובכה. היום בשבתות הוא דורש שייקחו אותו לגן כי בבית משעמם נורא. אחריו הגיעה ד', היא רצה לחבק אותי, נרגשת כולה. גם הימים הראשונים שלה היו קשים, עד שלמדה לסמוך עלינו. וכך הם נכנסו, ילדים והורים, ילדים והורים. עמדתי שם ונזכרתי איך בשנה שעברה בכלל לא ידעתי אם הגן ייפתח. ההורים היו מתקשרים אליי מוטרדים, "אבל המבנה עוד לא גמור, את בטוחה שזה יהיה מוכן?" בביטחון שלא היה לי הבטחתי שכן, ברור. קיבלנו מפתח ב-29.8. הסייעות קרעו את עצמן וב-1.9 עמד שם גן.עוד דבר שהיה בגן זו גננת עם דלקת איומה בעין, שהתפתחה עקב אלרגיה חריפה לסינטומיצין. ההורים המסכנים השאירו את הילדים עם מישהי שאינם מכירים וגם נראית זוועה. עדיין לא מבינה איך הם הסכימו בכלל. כמה ימים אחר כך אסיפת הורים ראשונה, שם הם נאלצו להתחיל לעכל אותי - למה אני מצפה ולאן אני רוצה להגיע. מה חשוב לי ומה לא (חשוב: אם ילד מקבל מכה שחבר</div>Fri, 22 Jun 2018 16:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (Xanty72)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11491&blogcode=14956920http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=11491&blog=14956920http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11491&blogcode=14955729<div align="right" dir="rtl">בשבוע שעבר מישהו אמר לי "שחררת את קסנטי עם סכין בין השיניים." זה עדיין מצחיק אותי. מי שמכיר את קסנטי יודע למה. מי שלא, לא נורא.אין הרבה ביטויים שאני מתעבתיותר מאשר "לדייק את זה"."צריך לדייק את הכתיבה.""צריך לדייק את הרצונות.""צריך לדייק את הכוס של האמאשלך."זה כל כך עילג ועלוב, אבלבימים האחרונים אני מגלה שאני מתדייקת לי יותר ויותר.כשהתחילה ההתעוררות חשבתישאני יודעת מה אני רוצה. ומה שחשבתי שאני רוצה זה בערך מה שהכרתי, בהתאמה למגבלותהמציאות - אהבה, מונוגמיה, בלי מגורים משותפים, כי זה משהו שמעולם לא התאים לי,בלי להתאחד למשפחה אחת גדולה. יש לי משפחה משלי.גם סוג הגברים שמוצא חןבעיניי מאוד ספציפי - מה שבאמת מדליק אותי זה המפגש עם ברק וכישרון (לא בטוח שישלי מה לתרום שם, אבל היי, זה מה שעושה לי את זה, ואני חמודה, לפעמים זה מספיק) אבלעכשיו זה לא לגמרי מספיק. רוצה עוד.אני רוצה בית רגשי, כי בלי זה אני קצת הולכת לאיבוד - מישהו שיהיה חשוב לי במיוחד ואני לו אבל שהבית יהיה מספיק מאוורר. מצד שני, אני קנאית מאוד, אז ללמוד להתמודד עם קנאה, או למצוא איזו נוסחה שתאפשר לי לתפקד.אני רוצה גם לשחק במגרש משחקים</div>Wed, 13 Jun 2018 16:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (Xanty72)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11491&blogcode=14955729http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=11491&blog=14955729http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11491&blogcode=14955406<div align="right" dir="rtl">כיוון שמכבדת את מגבלת 140 התווים (140 אמרתי!) אני אנסה לסכם כאן. כשהתחלתי לצייץ טליה הייתה בת שנה וחצי. עברתי עם רובכם את ההתלבטות אם להיכנס להריון שוב. את הקשיים בכניסה להריון שני - תשעה ניסיונות, עובר אחד שנפל, הללי אחת שנולדה. את ההחלטה לעבור הסבה מקצועית. את הלימודים עצמם, על האינטנסיביות המטורפת שלהם. את תחילת העבודה כגננת (מישהו עוד זוכר כשאחמד היה אבא של שבת?) את הניסיון להיות גננת טובה. את האמהות לשתי ילדות. את חיי היום יום. את ההתעוררות. את המעבר מצייצנית פלוצים לצייצנית סקס. את הגרעין הקשה הכרתי מגלגולי הרשת הקודמים שלי - מהמגירה לדיסק, הצ'ט של יואל, פורום בננות, ישראבלוג. הרבה נוספו מאז. המון נוספו כעת כשהתחיל הקטע של הסקס, מצפה שהם יתפוגגו כשיראו שאני בעיקר מדברת. תודה שאתם קוראים ומגיבים ומדאמים. תודה על עצות ועל עניין. תודה על המון חיוכים, חשיפה לדעות חדשות, אישוש דעות ישנות ונזיפות כשצריך. תודה על מפגשים במציאות. תודה על סקסטינג סוער. תודה שאתם חושבים שאני מספיק מעניינת. עכשיו זדיינו. </div>Sun, 10 Jun 2018 20:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (Xanty72)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11491&blogcode=14955406http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=11491&blog=14955406http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11491&blogcode=14954625<div align="right" dir="rtl">היום דיברתי עם מ' על איזו כותבת."אני לא אוהב אותה, היא פחדנית."מאז השבוע שעבר אני חושבת המון על פחד ואומץ. זה קרה אחרי שהפסיכו אמרה שאני מאוד אמיצה. וכאן טליה הייתה אומרת, "אמא, אומץ זו מילה נרדפת לטיפשות." (הילדה שלי עד אחרון התלתלים שלה, כפרה עליה)אני לא חושבת שאני אמיצה ואני לא אומרת את זה בשביל הליטוף בראש.המנגנון פשוט: קודם כל אני צריכה לדעת. יש אנשים שמעדיפים לא לדעת. מבחינתי אי ידיעה היא בלתי נסבלת (והנה אנחנו נפרדים לשלום מזוגיות במודל של don't ask don't tell, כוסומו) אחרי שאני יודעת, אני יכולה לפעול. לא לדעת זו לא אופציה, לא לפעול זו לא אופציה. זה אומץ? אין לי מושג, זו אני.המקום שזה עולה בו הכי הרבה זו הבחירה שלי להקים את המשפחה הזאת. אבל האמת היא שללכת להיכנס להריון לבד דרש ממני הרבה פחות אומץ מאשר לחכות בסבלנות למישהו שיגיע. שנייה, בעצם זה לא אומץ, זו אמונה, והאמונה שלי בגורמים חיצוניים תמיד לוקה בחסר. ידעתי שיש לי תמיכה חזקה מהבית, ידעתי שאני עומדת להיות אמא די טובה, ידעתי שחלון ההזדמנויות מאוד מצומצם. כל זה התנקז להחלטה.גם השינוי המקצועי היה מאותו מקום - ידעתי שאני לא יכול</div>Mon, 04 Jun 2018 19:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (Xanty72)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11491&blogcode=14954625http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=11491&blog=14954625