זה אחד הדברים שהכי מצחיקים אותי בדיבור הפריפריאלי. ככל שהדברים שאנחנו מאחלים בלב למישהו גרועים יותר, מספר הפעמים שאומרים "שיהיה בריא" תוך כדי השמצות איומות הולך ועולה. זה יכול להגיע ל,"איזה שקט יש בגן בלי נדב, שיהיה בריא, ממש תענוג בלעדיו, שיהיה בריא!" והכי קטע? אני לגמרי שם, ב"יהיה בריא", "אם ירצה השם", "בלי עין הרע". עוד לא התדרדרתי לכדי "בלי נדר", אבל לא רחוק היום.
זה מוזר, הייתי אמורה להתאים הרבה יותר לגן בקיבוץ, בכל זאת, מבחינה ערכית, אידיאולוגית ופוליטית הם קרובים אליי, הם בעצם סוג של אני, אבל בקיבוץ (לא עם הילדים וההורים, שם היה נהדר. לבי עדיין שבור מהפרידה מהילדים. נכון שהאינטימיות הנינוחה מתחילה להיבנות גם בגן החדש, אבל זה לוקח זמן.) איפה הייתי? אה, בקיבוץ היה משהו עצור כזה. אווירה עכורה של תככים בלתי פוסקים. אולי זה בגלל שהסייעת שלי שם אחותה של אחראית חינוך (ושתדעו לכם שבקיבוץ רכזי החינוך הם דמויות מאוד חשובות) וידעתי שכל פאשלה, כל אמירה, כל מבט, כל תנועה לא במקום מייד מתוייקים ועוברים הלאה. אולי זה בגלל שהיא קיוותה שהיא תהיה הגננת בגן, ואז התקבלה החלטה להביא גננת של משרד החינוך, אולי כי כל הצוות היו יותר ותיקות ממני בתחום החינוך, אבל אני הייתי בעלת הסמכות, אולי כי הייתי מבוהלת, אולי כי האסרטיביות שלי צריכה מאוד להשתפר, אולי כי הפילו אותי לתפקיד שגדול עליי בלי הכנה מוקדמת ואולי ואולי, השורה התחתונה היא שהרגשתי שאני כל הזמן צפה בתוך חוסר כנות.
עכשיו יש לי ממי ללמוד, יש לי עם מי לצחוק, את מי לשאול ולקבל תשובה לעניין, ואין את תחושת הציפה העכורה הזאת. אני מרגישה שבאופן בסיסי המטרה של כולנו היא לעבוד על הצד הטוב ביותר לטובת הילדים, ואם ירצה השם, בלי נדר, רק שימשיך כך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
