מיכל והכפר

אללי, כמה קר פה, אתם אל תאמינו (אתם אל תאמינו זו המצאה כתוצאה מתרגום ישיר מדי, כל הזכויות שמורות לילדים) כמה. קר כל כך שבא לנו לבכות ואנחנו מקללים נמרצות כל הזמן. אתמול יצאתי עם חברות שלי ורק ללכת מהמסעדה לבר היה בלתי נסבל. שימו לב שאני מתלוננת על מעבר ממסעדה (אתיופית, נחמדה מאוד) לבר אופנתי וחמוד בקצה הרחוב.

בכל אופן גולת הכותרת בכל העסק הוא ה-ב-נ-ו-ת. קארי, פמלה, מאיה ואני. היה כל כך כיף, עד שחזרתי הביתה וטל שאל אותי על מה דיברנו ואמרתי: "על השואה". כיף! איך הגענו לשואה? אני מתארת לעצמי שעלתה שאלת ה"מה אנחנו מספרים לילדים ומה לא" באופן כללי (אני מספרת לילדים כמעט הכל חוץ מעל שואה) וקארי ואני באנו מבית שלא היתה בו הגבלה על שעות מסך כל עוד אנחנו עוזבים את ההורים שלנו לנפשם. אי לכך אי שם בסביבות אפריל מגיל ארבע לערך נחשפתי לכל התמונות והסרטים הפלסטיים ביותר של השואה (תגידו לי שהיום מגוננים יותר על הילדים בנושא הזה, בבקשה). אני באמת לא מבינה מה הקטע שכל יום שואה העיתונים מלאים ב"פורנו שואה" עם התיאורים הכי מחרידים. למי זה עוזר? מה המטרה?

לא רק על שואה דיסקסנו, גם על השיער הגרוע שלנו (jewfro על משקל אפרו) ושיום אחד נעשה מסיבה שרק בנות עם שיער גרוע יוזמנו אליו ונבוא בלי שום תכשירי שיער ונעשה תחרות למי יש את השיער הכי דרעק (לי) ונאכל פופקורן מול סרט בנות, האח! בסוף תוכניתנו נפלה כי האמריקאיות לא רוצות להראות בציבור, אפילו לא מול שתי בנות עם שיער גרוע לפחות כמו שלהן.

עוד נושא שעלה: קארי שאלה אותי על התחביבים שלי, מה אני עושה חוץ מילדים ועבודה והאמת שחוץ מדאונטון אבי אין לי שום תחביבים ואני משעממת כמו מצה בלי שוקולד. פעם הייתי בן אדם נוראי אבל הייתי מעניינת והיום כל כולי נתונה לילדים, לבית ובואו נודה על האמת: גם למיסטר טלכה (אני מושפעת מדאונטון). אין לי חיים. הצילו.