מיכל והכפר

כשהגענו לאן אמבופ, שמתי לי מטרה להיות חברה של שתי הבחורות שאני חושבת שהן הכי מאגניבות באן אמבופ. הראשונה היא מיירה הצלמת והשניה היא קת'רין, אמנית מהממת אחת. הן נראו לי יצירתיות ומדהימות. בינתיים התחברתי עם המון בחורות מקסימות ושכחתי מכל הקטע. עם מיירה התחברתי לפני כמה שנים, הבן שלה לומד בביה"ס בו אני מלמדת והיא מותק.

השנה הגיעה ילדה חדשה לכיתה של אור ובמקרה לגמרי התיישבה ליד אור ולגמרי במקרה לה ולאור היתה כימיה מיידית. מן הסתם פליידייטס נקבעו כבר בספטמבר ומתברר שאמא של פיונה היא קת'רין. אז הנה, כבר שכחתי לגמרי מרצוני להתחבר איתה ועכשיו אנחנו חברות. 

מקרוב, קת'רין מקסימה והיא עוברת עכשיו שורה של קשיים שלא נכנס אליהם עכשיו, אבל בגדול: המצב לא להיט בכלל. לקת'רין יש בלוג. אני מניחה שהיא בעיקר כותבת בשביל לייחצן את החנות המדהימה שלה http://redshoeshomegoods.com/ ואולי בגלל זה היא פשוט כותבת כמה הכל מקסים בלי לזרוק מילה על כך שבשנה האחרונה החיים שלה התהפכו על הגב וקשה להתהפך בחזרה.

ואני? הכל אצלי קרעחצים. ה-כ-ל! אני בעיקר פסימיסטית ללא תקנה. קראתי היום ששי פירון, שר החינוך המיועד סירב למכור בית לערבי והפריד בין אשכנזיות למזרחיות במוסד החינוך אותו ניהל. קראתי את רשימת הסלנג המעודכן לבנות הנעורים וכל מה שזעק לי זה שמי שלא עושה המון מין, היא סתם חנונה. קראתי על הנוער הגזעני, הימני קיצוני שממש גאה בזה. על יוקר המחיה. על הארבה (אני לא יכולה לקרוא כתבה אחת על ארבה בלי לרצות להקיא על התמונה הראשונה ובכל זאת קוראת כל פעם, כמו לראות תאונה). איזה ביעוס ופחד.

הייתי רוצה לפתוח איזה בלוג מהמם ולהשוויץ ביכולת הצילום האדירה שלי אבל אז איך אוכל לקטר כל היום? הרי רק מקופלת מצליחה לקטר בחן והיא כזו מוכשרת. אוף.

ועכשיו לאופטימיות: 

אנחנו מלמדים את הילדים לקרוא בעברית ועל כן הם קוראים לעמלי סיפורים.

בן מקריא לה את לילה טוב ירח בלי שום חשק מיוחד ואז לוחש לה: "תראי עמלי, הנה אייפד"

התחביב האחרון שלי (הוא בן כמעט שנה) הוא לרקוד עם הקינקט (אני מאוהבת בקינקט, שתדעו)

היום רקדתי לצלילי price tag ובפזמון עמליה הצטרפה בשירה "עמלי, מלי, מלי" במקום money money money