מיכל והכפר

תודה על התגובות החמות על הפוסט הקודם. עשיתם לי חשק. אי לכך המעמול רוקדת כרגע לצלילי "מותק של פסטיבל 2" אליו היא התמכרה לא מזמן למרבה הביעוס. את הגדולים שלחתי לקרוא כי מרץ הוא חודש הקריאה ולכן האתגר הוא לקרוא כמה שיותר ולתעד את הדקות. זה עובד על יושר, כלומר, עניין אמריקאי לכל דבר.

הבית מעט מוזנח כרגע אבל אני במלחמה בבלאגן ולראשונה בחיי אני גם מצליחה לנצח אותו. בכל אופן, העניין שלשמו התכנסנו הפעם הוא הטנטרומים! אחרי שני ילדים שקטים ומתוקים להפליא שקיבלו אמא מעט מטורללת, נולדה לה המעמול לפני כמעט שנתיים. וגם היא תינוקת שקטה ומתוקה, בעלת יכולת שינה מרשימה וחיוך תמידי. כך היא היתה עד גיל שמונה חודשים. בגיל שמונה חודשים היא שכחה איך לישון. בגיל שנה היא שכחה איך להיות תינוקת נוחה ומאז צרחות מילאו את ביתינו פלוס ניסיונות צניחה חופשית מכל מיני מקומות גבוהים. חברי הפייסבוקיים יכולים לעלעל בתמונות של הנסיכה בשמלות מלמלה (לא צחקתי בנושא השמלות) עם סימנים כחולים למכביר על הפנים בגינם אני חוששת שקדמן עומד לתפוס את המטוס הראשון למיד ווסט. לא מספיק שיש לי סימנים כחולים על הפנים מצניחות לא מוצלחות מספות, שולחנות ומתקני שעשועים - השיעית הקטנה שלנו פוצחת בטנטרומים איימתניים. זה לא משהו שהיה מוכר לי עם הגדולים שבאופן כללי הם ילדים די טובים (אור חגגה את יום הולדתה העשירי לפני חודשיים, לפעמים אנחנו מקבלים מקלחות צוננות של גיל ההתבגרות).

הטנטרומים העמליים הם קולניים מאוד וארוכים מאוד. היום למורים בבתי הספר הציבוריים היה יום חופש בכדי לכתוב תעודות. אני יכולה להתערב איתכם שמקומות הנופש היו מלאים במורים. בכל אופן המטפלת הורידה את אור בחוג המדע שלה (הורים שמלמדים את הילדים מדע בנושאים שונים ובסוף כל בתי הספר של עירנו הקטנה מתחרים ביניהם על תארי אלופי המדע) ואני הייתי צריכה לאסוף אותה. מאחר ובתי הספר נעולים היום על סורג ובריח, החוג התקיים בספריה. חשבתי לעצמי שיהיה נחמד להיות מעט בספריה עם המעמול והבינבון, אך ברגע בו נכנסנו לספריה איזה שהוא כפתור נלחץ אצל המעמול והיא צרחה לה, התגלגלה על הרצפה בועטת ומלאה בנזלת ולא נתנה לי להתקרב אלי וכל מאמצי ההרגעה עלו בתוהו. הספרנית הזיזה אותנו ממקום למקום בתערובת של אמפתיה, הודיה לאל הטוב שילדיה כבר בני שלושים וזעזוע עמוק על האמא המזניחה. ואז התקרבה אלי אישה, כולה סימפטיה ומבט של חמלה בעיניים. האישה סחה: "אני רואה שגם את מדברת עברית, למה את לא מחבקת אותה?" הא!

הקלישאה "אפשר להוציא את האדם מישראל אבל לא את הישראלי מהאדם עובד פה שעות נוספות ועכשיו תסלחו לי כי פעוטה רגועה להפליא קצה ברינת, אורנה דץ ויובל המבולבל ואני לא מאשימה אותה. הנה, עכשיו היא כבר מחייכת. עד הטנטרום הבא.