ואיך שאמרתי שנגמר לי הזמן, הוא נגמר לי עוד יותר. האמת היא שקראתי ספר שנושאו הוא זמן, אבל זו היתה אגדה מטופשת שמתאימה בעיקר לבני נוער. הנמשל בסופו של דבר היה לא להסתכל כל הזמן על השעון ולא למדוד את הזמן אלא להרגע. מצד שני, כשאני צריכה לקום לעבודה, אני מכוונת את השעון לשש. וזה בדיוק מה שעשיתי בשבועות האחרונים. השבוע למשל, אחרי שנגמרו כל החגים וכבר התרגלתי לטוב, הייתי צריכה להחליף מורה אחת פעמיים ולהשאר לישיבה המיותרת ביקום פעם אחת. תוסיפו לזה את עמליה שלא יודעת לישון וקבלו סמרטוט בדמות אישה.
הו כן, לכל מי שפספסה את הפרקים הקודמים בעלילותי: פנו אלי מבית הספר ההוא וביקשו שאלמד שם. הלכתי לראיון עבודה והאמת היא שהרגשתי שאני מראיינת את המנהלת החדשה במקום שהיא תראיין אותי. מאחר שהסשן הקודם בעבודה היה שוטים ועקרבים לא ששתי לחזור אבל המנהלת החדשה היתה ממש נפלאה ואמרתי לעצמי שזו ההזדמנות לתיקון. היא גם הציעה לי שכר שהיה כמעט טוב מדי מכדי להיות אמיתי ובאמת אחרי חודש שנינדנדתי לה על חתימת החוזה, רגע לפני קבלת המשכורות היא אמרה לי שהיא "התבלבלה" ואני עומדת לקבל עשרים אחוז פחות. הרגשתי כאילו אני חוטפת איזו סטירת לחי. לא הגעתי למחרת כי לא ישנתי כל הלילה והחלטתי שאני לא חוזרת לעבודה כי זה לא הוגן ולא חוקי לעשות דבר כזה אבל בסוף חזרתי. לפעמים בא לי לבעוט בעצמי על חוסר עמוד השדרה. בסך הכל אני חייבת לומר שאני נהנית: התלמידים שלי מתוקים, אני גאה בעבודה שאני עושה שם, אני ממצה שם את כישורי ויכולותי ואלו דברים שלא קרו לי מעולם. תמיד העבודות בהן עבדתי לא מיצו את יכולותי. אפילו כשעבדתי באותו מקום עם מנהלת הבלהות (שאגב, הועפה בבושת פנים) לא מיציתי את עצמי כי פחדתי מריקושטים והציפיות שלה ממני ומהתלמידים החטיאו את המטרה בשלושים קילומטרים, לפחות.
בכל אופן אני עובדת ונהנית מזה אף על פי כן ולמרות הכל. עמליה הולכת למטפלת נפלאה, הילדים נהנים בבית הספר, טפו טפו טפו, מה עוד ניתן לבקש? אני רק חייבת עוד מילה אחת בקשר לעבודה. עבודה באופן כללי. כששואלים אותך "מה את עושה"? מתכוונים לעבודה שלך. העבודה שלך מגדירה אותך. ככה זה בעולמינו היום. אני רק חייבת לציין שאני מרגישה לא נוח להיות מוגדרת בתואר "מורה", לא שזה לא טוב אבל אני לא "מורה" אני כל כך הרבה דברים שונים ומגוונים חוץ מהמקצוע שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
