בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

עוד לא מצאתי את ההקשר שהעיר בי את הזיכרון הזעיר הזה. אולי אין בכלל הקשר. למרות שבדרך כלל יש. צריך רק לדעת היכן לחפש. 

בשנים שלפני שעברנו לקנדה גרנו בעיר בשרון. עיר שכבר אז היתה פלצנות בהתהוות לצד העיר הותיקה והישנה. כסף שיוצא מתל אביב לבנות לעצמו מרחב מחיה. 

אנחנו גרנו בדירת שלושה חדרים קומה רביעית בלי מעלית אבל זה לא משנה. ברגע שמחפשים לילדה גן טוב מתערבבים עם כל סוגי האנשים שמאכלסים את הסביבה.

ובגן היתה ילדה אחת שקראו לה רוני. ורוני הזמינה את  הבת שלי אליה הביתה לשחק. אוי. כמה אני לא מתגעגעת לשנים האלו. הסיוט של כל אם מאותגרת חברתית כמוני הוא הגיל הזה שבו מפגש של הילדים משמעו גם מפגש אמהות. 

אמא של רוני היתה אדריכלית והיה לה בית של אדריכלית ומטבח של אדריכלית ותסרוקת של אדריכלית ובגדים של אדריכלית.

ואני זוכרת בבהירות את התמונה הזו שבה אני יושבת עם הבנות על הריצפה  בין אלפי צעצועים והיא מעבר לדלפק העץ של המטבח הפתוח מוזגת קפה לכוסות ושואלת:

"אז מה, איפה את עובדת?"

"במשרד עורכי דין בתל אביב" אני עונה.

והיא ממשיכה למזוג ובלי שום היסוס בקולה ,בלי שום הפוגה ולו לשבריר שניה בביטחון גמור  אומרת:

"אה לא ידעתי שאת מזכירה במשרד עורכי דין"

שתיקה.

נעלבתי נורא.

לא מזה שאני אולי מזכירה. זה לא מעליב. אלא מזה שהיא אפילו לא העלתה בדעתה לרגע שאני  עורכת דין. כאילו שזו לא אפשרות הגיונית בכלל שמונחת על סקאלת האפשריות.

אני זוכרת שאחר כך בבית ניסיתי להיות כנה עם עצמי. לראות אותי דרך העיניים שלה. שכנעתי את עצמי שזה היה רק ממראה עיניים ובזה, אני לא לגמרי יכולה להאשים אותה. כשכל האמהות היו מופיעות לבושות נורמאלי אחרי העבודה במכונית נורמאלית לאסוף את הילד או הילדה אני הייתי זו שהמשחק שלה עם הבת שלה במשך השנה היה "תנחשי איך הולכים הביתה היום". בימים שהיה לי מספיק זמן הייתי  בדרך מהעבודה  עוברת בעבודה של האיש שלי משאירה לו את האופנוע ומגיעה בג'יפ המרוט החבוט והרוסי שלנו דרך שבילי הפרדסים  לאסוף את הילדה. בימים שלא היה לי זמן הייתי מופיעה בגן עם האופנוע לבושה במעיל רכיבה מאובק וענק  נועלת את האופנוע  בגן ליד החומה הנמוכה ולוקחת אותה הביתה על הכתפיים. ובימים של אמצע הייתי  עוברת בבית לוקחת את האופניים עם מושב הפלסטיק הסגול ואוספת אותה ככה.

אז אני משערת (או לפחות מקווה) שזה מה שהביא אותה למסקנה הכל כך ברורה. מראה עיניים שלא מתאים לסטריאוטיפים שיש לנו בראש ולא ההנחה שאני לא מספיק חכמה. 

אבל בכל זאת זה מסוג הדברים הקטנים שעד היום מעליבים אותי כשאני נזכרת בהם. כי אפילו אם זה מה שהיא חשבה בתוכה, יכול להיות שאני המזכירה, יכול להיות שאני בכלל המנקה, אבל לפחות תני לי הזדמנות ולו רק מתוך נימוס להציג את עצמי לפני שאת ככה קובעת גירסא. 

שורה תחתונה- אני נראית כמו הומלס.

ארבע פעמים בעונה אני תורמת בעקיפין כסף למועדון הטריאתלון שלי בזה שאני נרשמת ומשלמת לאימוני שחיה, מגיעה לאימון הראשון בלבד ויותר לא מופיעה. אני אוהבת לשחות אבל מאוד לא אוהבת בריכה (געגועי לים התיכון). הדבר היחיד שאני מתעבת יותר מבריכות זה מלתחות של ברכות. חוץ מזה אני לא אוהבת אימונים בערב מאוחר. תחברו הכל ביחד ותקבלו את הדיסוננס הקבוע שלי. אני צריכה ללכת לשחות אבל לא הולכת.  בסוף אני תמיד הולכת לבד במועדים אחרים לברכות אחרות. אבל מה, אני תמיד נרשמת. שיהיה. לתרום כסף זה חשוב.  הסתיו הזה זה לא היה שונה. המייל עם הימים האופציונאליים הגיע איפושהו בתחילת ספטמבר, הסתכלתי וחשבתי לעצמי באיזה יום בא לי לענות את עצמי בקצת יסורי מצפון וחרטה על זה שאני לא הולכת והחלטתי על יום שישי בערב. יום טוב ליסורים.

כשהגיע היום המיועד של האימון הראשון התייצבתי כמיטב המסורת בבריכה. צעדתי מרוצה מעצמי בבגד ים אחרי שצלחתי את המלתחות וישר הבנתי שמשהו לא מסתדר שם. לא היה אף אחד שאני מכירה, הקבוצה ששחתה בבריכה שלנו היתה בכלל באמצע אימון ושום דבר לא היה נכון. התקשרתי לאיש שלי ביקשתי ממנו שיכנס לאתר האינטרנט  ויראה איפה טעיתי. הוא מייד אמר לי שאני אמנם ביום הנכון ובבריכה הנכונה אבל שאין  שום אימון בשש וחצי בערב אלא בשש וחצי בבוקר!!!

האמת? אופייני לי. מה אני מבינה. רואה משהו, לא בודקת עד הסוף, מכניסה את מספר הויזה און ליין, יאללה נרשמתי. "אה באמת היה כתוב am ולא pm? בחיי לא ראיתי".  (כאן היה צריך לבוא אייקון שלו מגלגל עיניים כשאני חוזרת על כאלו טעויות חדשות לבקרים). 

עכשיו בואו נספור אחורה רגע. אימון מתחיל בשש וחצי בבוקר, לפחות 10 דקות התארגנות במלתחות שש ועשרים, מדובר בחצי שעה רכיבה על אופניים (בעליות) עד לבריכה זה כבר עשרה לשש,  בלי קפה אני לא זזה מהבית לשום מקום, מפה לשם הגענו לאיזה חמש ומשהו בבוקר. פחחחחח. בעונה שבחוץ בשעה כזאת יש אפס מעלות, חושך מצריים, אמצע הלילה  וזה אפילו לא שנת אימונים לאיש הברזל. גיחכתי לעצמי. האמת זה אפילו יצא לטובה. זה חסך ממני את היסורים ואת נקיפות המצפון בשעות המובילות לאימון מהסיבה הפשוטה שבכאלו שעות אני ישנה. פשוט מחקתי את האימונים האלו מהתודעה ובטח ובטח עם כל מה שהלך כאן בבית.  היה כלא היה.

ואז יום אחד איליין , חברה לאימונים שלחה לי מייל שהיא ראתה שאני רשומה, שיש לה ציוד להחזיר לי עוד מהקיץ, שאפשר לשתות קפה אחר כך ולמה אני לא באה?

"השבוע אני בטוח אבוא" אמרתי ולא באתי.

"לא, לא , הנה השבוע אני באה" אמרתי ואפילו כיוונתי שעון ושוב לא באתי.

ואז בפעם השלישית כבר נגמרו לי התירוצים והחלטתי ללכת. פעם אחת לא תהרוג אותי.

אז הלכתי, והצצתי ונפגעתי.   לא צפיתי את זה ולא ראיתי את זה בא. עכשיו  הפכתי למכורה.  יש המון קסמים באימונים האלו של הבוקר. קודם כל יש את הבריכה עצמה שהיא אולימפית, בחוץ ולגמרי פתוחה. לא דבר נורמאלי בארץ קרה. המים קצת מחוממים והבדלי הטמפרטורה יוצרים אדים מכושפים על פני המים. כמה תנועות חתירה והמאמן הופך לדמות ערטלאית ערפילית מסתורית ורחוקה. יש את הרכיבה השקטה והבודדה למעלה כשרק הפנס של האופניים מאיר קרן אור דקה על הכביש. אתמול היה ירח כל כך מלא וכל כך נמוך שנראה היה שבסוף העליה אני אגע בו. והיה את האימון ההוא שבו שחינו כשירד שלג. לא יודעת אם יצא לכם  פעם לשחות בחושך כשמלמעלה יורד שלג ממש על הידיים והפנים תוך כדי שחייה זה מופלא. חוץ מזה תמיד בתחילת האימונים בכל פעם שמוציאים את הראש מהמים  יש ירח וכוכבים ואיפושהו לקראת הסוף פתאום יש אור מהסס של יום שנדחס בכח בין העננים.  

הפכתי להיות  מאלו שלא מפספסים. שתמיד באים. לא רק שאני מתמידה אני גם הולכת להרשם לאותו אימון באותה שעה גם בעונת החורף הממשמשת ובאה  ברגעים אלו . עונה בה הטמפרטורות יהיו נמוכות יותר, החושך יהיה סמיך יותר, השלג יהיה לבן יותר ואני אהיה סקפטית פחות. 

-

קרקרים: (נטול גלוטן, טבעוני)

חומרים: 

חצי כוס קמח אורז חום.

חצי כוס קמח שקדים (פשוט טוחנים שקדים בבלנדר)

2 כפות זרעי פשתן טחונים

כפית שמרים לא פעילים.

רבע כפית אבקת שום

חצי כפית מלח

חצי כפית טימין יבש

חצי כפית רוזמרין יבש

רבע כפית אבקת סודה לאפייה

2 כפות סומסום

רבע כוס מים

חצי כפית שמן זית.

מחממים תנור ל 180 מעלות.

מערבבים את כל החומרים היבשים בקערה.

מוספים את המים והשמן לשים לבצק בידיים ועושים כדור. (עניין של חצי דקה)

מרדדים על נייר אפיה הכי דק שאפשר. לא נורא אם נקרע קצת בקצוות.

עם גלגל פיצה או סכין חותכים לריבועים.

אופים כ- 20 דק'. מקררים.

שומרים בקופסא אטומה ואוכלים ואוכלים.

בשני הבקרים האחרונים לא התארגנתי טוב מבחינת תכנון זמנים. לא בדיוק תופעה חריגה. כתוצאה מכך אני נכנסת הביתה מתנשפת אחרי אימון ריצה בערך שעה לפני שאני צריכה לצאת שוב לאיסוף ואין שום ארוחה מוכנה. פעם במצב כזה הייתי מהר מהר מכבסת איזו פסטה במים רותחים שופכת עליה רסק עגבניות ומרוצה. 

מכיוון שאני לא אוכלת בשר ולא מוצרי חלב ולא ביצים ולא חיטה ומשתדלת גם לא מזונות מעובדים ישנם מעברים וקירות שלמים בסופרים שהפכו להיות בלתי רלוונטים לגבי. הסופרים כאן גדולים ועמוסים במנטאליות אמריקאית טיפוסית ולמשל קורנפלקס או קרקרים או תפוצ'יפסים או עוגיות כל אחד מהם זה קיר שלם במעבר עצום בגודלו ובצבעוניותו. כשאנשים שומעים מה אני (לא) אוכלת התגובה הטבעית היא "אוי אז את ממש מוגבלת" ויש בזה משהו נכון מן הסתם. יש המון דברים שלא.

אבל , מה שגיליתי להפתעתי הוא שכשאני נכנסת לסופר מציפה אותי תחושה של הקלה. מן הקלה כזו של "איזה כיף אני לא צריכה להתמודד עכשיו עם השפע הזה".  אני אומרת להפתעתי משום שזו הקלה שבכלל לא ידעתי שקודם לכן היתה מועקה. זה לא שלפני כן הייתי הולכת לקניות וחושבת "אוי לא, איך אני אבחר" ואני גם לא מהמתלבטות שלוקח להם שעות לעשות קניות בסופר ולכן ההקלה הזו באה לי קצת בהפתעה. העושר והשפע והמבחר מתקשרים בדרך כלל עם דברים טובים. עם היכולת לבחור בחירה חופשית, עם גורלנו ששפר עלינו, עם סוג של עושר של עולם מודרני וחופשי. אבל כנראה שמתחת לזה, אצלי לפחות זה גם גורם למועקה. לעומס. זה כבר יותר מדי. כנראה שמקל עלי להשתחרר מבחירות יומיומיות אין סופיות קטנות ומצטברות  מהמחשבה התמידית שאולי לא בחרתי טוב, שיש אחר, שיש נוסף, שלא ניסיתי, שלא טעמתי, שלא שלא שלא. אפילו אם  רוב המחשבות האלו הם כמעט בתת מודע.  פתאום הצמצום הזה, הדבקות בפשוט ובסיסי, פירות, ירקות, קטניות אגוזים וזרעים, במקום לגרום לי לקלסטרופוביה קולינארית שחררה אותי. 

התחושה היתה לי קצת מוכרת וניסיתי לחשוב מתי חשתי אותה לפני כן. ונזכרתי. זה קרה בכל מה שקשור לנעלי הריצה. עברתי לריצה יחפה לפני למעלה משנה לא בגלל שלא אהבתי לקנות נעלי ריצה. בגלל שזה אתגר אותי, התאוריה מאחורי זה היתה לי הגיונית ואהבתי את זה . אבל כתוצר לוואי מזה גיליתי איזו הקלה היתה לי להשתחרר מהתעשיה העצומה הזו של נעלי ריצה. יש הרי המון חברות גדולות וטובות. נייק, אדידס,סקוני, ברוק, מונטרייל, סולומון ואלו רק חלק. הטכנולגויות כל הזמן משתפרות ומשתנות. יש נעליים לריצת שטח ונעליים לריצת כביש ונעליים לתמיכה בקרסול שטוח ובקרסול קעור ועם יותר שיכוך ועם פחות שיכוך וכל זה עוד לפני שחשבנו על איך הן נראות. המגאזינים המקצועיים של ריצה וגם של טריאתלון מלאים בסקירות וביקורות וכתבות בנושא נעליים שמתפרסות על גבי עמודים שלמים. אז נכון שגם קודם כשמצאתי נעל שטובה לי דבקתי בה פחות או יותר אבל עדיין, אי שם בראש כנראה תמיד היתה המחשבה "ומה עכשיו עם נעלי שטח, ורגע אומרים שלטריאתלון כדאי אחרות ואולי הגיע הזמן להתקדם או להחליף ואולי לא בחרתי טוב ואולי ואולי ואולי". להפנות גב לכל זה ולצאת לגמרי מהמשחק היה ועדיין -משחרר נורא.

אז ברור לי  שזה אינדבדואלי ומינימליזם לא מתאים לכולם. אבל אי אפשר שלא לחשוב שאולי השפע הזה שמקיף אותנו כבר עבר את נקודת שווי המשקל ושהוא מתחיל לחבל בשלוות הנפש ובאושר בלי שאפילו נדע. מן אויב סמוי כזה. סתם נקודה למחשבה.