http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=112628heCopyright 2019 miloli. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=112628http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=112628&blogcode=13931621<div align="right" dir="rtl"><p><br />שבוע שעבר חגגנו יום נישואים. היה לו רעיון מבריק שבמקום לצאת למסעדה והדברים הרגילים ניסע לסופשבוע משפחתי לעשות משהו שלא עשינו שנים ושנינו מאוד מאוד אוהבים. מבריק אמרתי כבר? כמות האושר בטיול הזה היתה בלתי נדלית. כמעט דחינו את הנסיעה כי תחזית מזג האוויר על האי צפתה סערה. אבל בסוף אמרתי שנוסעים וזהו זה ויהיה בסדר. יצאנו בתשע בבוקר ואחרי נסיעה, מעבורת ועוד נסיעה הגענו בסביבות ארבע לאי. לפני שהמשכנו למלון &nbsp;עצרנו רגע ליד הים לבדוק את מצב הגלים. התנאים היו מושלמים ובו ברגע הטלתי וטו על התמקמות במלון בשל שעות האור המועטות שנותרו בטרם חשכה וסערה שיכולה להכנס בכל שניה. &nbsp;נסענו ישר לחנות' שכרנו את גלשני הגלים והחליפות ונכנסו למים. </p> <p>&nbsp;</p> <p>בכלל לא המציאו עדיין כלי מדידה שיכולים לאמוד את גודל התרחבות הלב. פשוט אין. חשבתי שאולי הסוג הזה של ספורט שייך כבר לעבר והוא מאחורינו כי די, כבר הזדקנו לא? &nbsp;טעיתי ובגדול. אני באמת לא יודעת איך לתרגם את ההרגשה &nbsp;הזו במילים. הקטע שבו חותרים פנימה כנגד הגלים ויש בו תחושה של &nbsp;חופש, של אופק בלתי נגמר &nbsp;וזרם שמושך אותך למרחבים עצומים, הקטע שבו מתרסקים אל תוך הגלים ומתערבלים בכח למטה עם כל המים המלוחים, הקטע שבו גולשים ביחד עם הגלים, המהירות העוצמה, הכל ביחד זה כדור עצום של אושר. בלי שאני אפילו מרגישה אני חוזרת להיות נערה ושרה שירים ומדברת לגלים ויכולה להעביר ככה שעות באושר וניתוק מוחלטים. העובדה שהפעם לא הייתי לבד ולא נערה חסרת דאגות אלא &nbsp;אמא ואשה רק היוותה ערך מוסף ומלאה אותי התרגשות. כשראיתי את הקלות והחינניות שהבת הגדולה קולטת את העניינים ונעמדת על הגלשן כאילו היא עושה את זה כבר שנים, את הבת הקטנה מתגברת על כל הדאגות שלה עטופה כולה בחליפה כובע וכפפות לאט לאט משתחררת ודוהרת לה בתוך הקצף הלבן &nbsp;ואת האיש שלי שבשליטה מלאה עוזר להן ולוקח אותן למים העמוקים ושולח אותן אל הגלים וגולש בעצמו, אף אחד לא יכול היה לצייר לי תמונה משפחתית מושלמת מזו. כשירד החושך יצאנו מהמים מאושרים ורועדים מקווים שהסערה תבושש לבוא.</p> <p>&nbsp;</p> <p>בלילה במלון התחילו גשמים ורוחות חזקות. היה לנו חם ונעים בפנים. שמחתי שהספקנו לגלוש לפני שהים נהייה בלאגן אבל בלב עדיין לא אמרתי נואש. למחרת היה אפור ורטוב וראינו שאכן הים הוא ים של סערה ועלה, בטח לא מתאים לבנות. לא התייאשנו נסענו לחוף אחר שבו יש קצת יותר הסתרה בגלל מבנה טופוגרפי של סלעים והחלטנו שנכנסים. הים היה יותר קשה, פחות סלחן, יותר בלאגן והרבה יותר עוצמה בגלים אבל זה לא פגם בהנאה של אף אחד מאיתנו. היינו בתוכו &nbsp;אולי שלוש שעות וכל הזמן הזה היה אפור &nbsp;וירד גשם זלעפות אבל למי אכפת אנחנו ממילא רטובים. בשלב מסויים הגדולה השאירה את הגלשן שלה בחוף ונכנסה שוב לתוך הגלים. הייתי לידה עם הגלשן שלי והאושר המשוחרר הזה שהיה לה על הפנים יחרט בי לתמיד, &nbsp;אלו היו רגעים בלתי נשכחים. תמיד אהבתי ים חזק אפור וקודר, תמיד אהבתי להיות בתוכו &nbsp;כשיש גשם ועננים וכשפתאום יכולתי לחלוק את זה עם האנשים היקרים לי ביותר בעולם וכולם היו מאושרים, שאר העולם פשוט נעלם, כל הכוכבים הסתדרו במקומם &nbsp;והחיים היו דבר מושלם.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>זה היה יום נישואין עגול לגמרי לא רק במספר השנים אלא בכל המובנים.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p style="text-align: center;"><img style="width: 300px; height: 225px;" src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/28/26/11/112628/posts/27698562.JPG" border="0" alt="" /></p></div>Sun, 06 Oct 2013 14:37:00 +0200runlolirun@gmail.com (miloli)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=112628&blogcode=13931621http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=112628&blog=13931621http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=112628&blogcode=13868334<div align="right" dir="rtl"><p>עכשיו אני יודעת שיש שני סוגים של נשים משוגעות עם חתולים. הזן המוכר של נשים שמוקפות בבית בעשרות &nbsp;חתולים והזן הפחות מוכר של נשים טרוטות עינייים שמסתובבות בכל הסמטאות בשעות הקטנות של הלילה והגדולות של הבוקר בלי שום חתול רק עם שקית מרשרשת עם חטיפי חתולים בידן.</p> <p>&nbsp;</p> <p>במשך שבוע התגבהו סביבו מגדלי הארגזים החומים והוא בטח הרגיש &nbsp;כמו מישהו שחי בכפר ופתאום מוצא עצמו בעיר בין גורדי השחקים. &nbsp;והוא מרחרח ומרגיש אבל מתנהג כרגיל. יוצא ונכנס, אוכל וישן רק טורח יותר מתמיד להכריז בקול רם על קיומו. </p> <p>היתה תכנית. נביא את משאית השכורה נעביר את הדברים. אחר כך אחזור ואקח אותו באוטו. היתה לנו חפיפה של יומיים בין הבתים ולכן לא היתה בעיה להשאיר לו את החלון הרגיל פתוח ואת האוכל בפינה הקבועה. </p> <p>&nbsp;</p> <p>תכניות לחוד ומציאות לחוד. הוא שיחק איתנו על הדשא כשיצאנו להביא את המשאית ונופף לנו לשלום בזנבו. כשחזרנו לא היה. לא נורא הוא מסתובב הרבה ובכלל עדיף שלא יהיה בבלאגן של ההעברה. חזרתי אחרי העברה- כלום. קערות האוכל מלאות, הדירה ריקה ועצובה. חזרתי שוב בערב ובלילה ולפנות בוקר. הייתי שם כל היום למחרת כי הייתי צריכה לנקות ומי לא בא? החתול. בערב נפגשנו שם עם בעלי הבית למסור חזרה את המפתחות. החלונות נסגרו הקערות הוצאו וחתול אין. ביאושי הלכתי לבית הקודם שלו לבדוק הם ראו או שמעו. אמרו שלא אבל הבטיחו להתקשר אם יצוץ.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>קשה לי להסביר את המועקה. כאילו נסעתי משם והשארתי את אחד הילדים מאחור. המחשבה שהוא יטפס על הגדר ויגלה חלון סגור. שישב ליד הדלת ואף אחד לא יפתח. שיחשוב שנטשנו אותו. גם ככה קשה לעבור בית. הכל בלאגן ועמוס רגשות וחששות ומעייף וכמו בפעמים קודמות בתקופות לחוצות- זה תמיד הוא שמצליח בסוף להוציא ממני את הדמעות. וככה במשך שלושה ימים הלכנו לשם כל הזמן במשמרות בכל מיני שעות עושים סיבובים בשכונה ובכל הסמטאות.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>היום בבוקר היתה עוד פעם כזו. אבל הפעם זה היה &nbsp;כמו סצינה מסרטים הוליוודיים. השמים היו אפורים וירד מבול. הגעתי עם האוטו עם לב כבד שבטח גם הפעם לא יהיה כלום. פתאום אני רואה את היצור הפרוותי השחור הזה יושב ליד הדלת של הבית הקודם. רטוב כמו חתול בגשם. הלב שלי פעם בחזקה קראתי לו הוא הסתובב ורץ לקראתי ואני לקראתו, הוא מילל כחתול ואני פועה ככבשה. בטח אם השער שלנו לא היה רטוב הוא היה מתבדר ברוח העזה. &nbsp;הייתי מצויידת בשקית החטיפים שלו, בקופסא של אוכל רטוב ובשמיכה מוכרת שלו. עם הפק"ל הזה הסתובבתי כל הימים ולו לא הייתי מוצאת אותו היום בטח הייתי ממשיכה להסתובב ככה שנים. &nbsp;שכנעתי אותו להכנס לאוטו. לקחתי אותו ככה בלי מנשא ובלי כלוב כי אין לי. הוא היה מבובל ונסער ובשלב מסוים הצליח לפתוח את החלון החשמלי באוטו בטעות ופחדתי שיקפוץ החוצה אבל הוא לא.</p> <p>&nbsp;</p> <p>בכל מקום שקראתי לפני כן וכל מי ששאלתי אמר לי שכשאעביר אותו מאחר והוא חתול חוץ צריך לסגור אותו בבית החדש לפחות לכמה ימים. עד שיתרגל. בלב ידעתי שזה לא אפשרי. לא איתו. ובאמת ברגע שנכנסנו הביתה הוא חיפש איך לצאת. לא בשביל לברוח אלא בשביל להרגיש שהוא לא כלוא. יש לו נשמה של נמר הרים. &nbsp;אז פתחתי לו. את השעות הבאות בילינו כשכל כמה דקות הוא מילל בחוזקה יוצא ונכנס כמו מטורף. בכמעט שנתיים שיש לנו אותו לא שמעתי אותו מיילל כל כך הרבה כמו היום. לאט לאט הוא נרגע. התחיל לרחרח להתחכך לאכול ובסוף בסוף גם לישון. הרגשתי תשושה כמו אחרי יום קשה עם תינוק צורח. עכשיו כבר לילה מאוחר ושנינו ערים. עדיין בודקים עדיין חוששים. בסוף אצטרך ללכת לישון ולסמוך. הראיתי לו את כל החלונות מהם הוא יכול לצאת עם ירצה והשארתי אותם פתוחים.&nbsp;</p> <p>עכשיו הכדור בידיים שלו.&nbsp;</p></div>Sat, 03 Aug 2013 00:13:00 +0200runlolirun@gmail.com (miloli)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=112628&blogcode=13868334http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=112628&blog=13868334http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=112628&blogcode=13838720<div align="right" dir="rtl"><p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p style="text-align: center;"><img src="http://www.ub.indiana.edu/wp-content/uploads/2013/05/summer-sun.gif" alt="" /></p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>טיול.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אחרי חודש יוני רטוב ואפור השמש סוף סוף החליטה להדליק את האור. ולא סתם אלא בעיתוי מושלם. שבוע שעבר טס האיש שלי לקליפורניה ואני העמסתי את הנשים שנותרו מאחור קרי את בנותי ואת עצמי על האוטו עם כל הציוד הנדרש ונסענו לקמפינג באי על גדות הנהר. (כן יש פה אי גדול מספיק בשביל להכיל אין ספור נהרות ואגמים). אבל לא היה זה טיול על טהרת הנשים כי הזמנתי גם את החבר של הבת להצטרף אלינו וכולנו על מכוניתנו העמוסה הצטרפנו לעוד זוג חברים שנסע לשם. נהניתי כל כך. מהטבע, מהמים הקרים בנהר ובאגם, מהנופים, מהמסלולים שהלכנו בהם ומהחברה. אבל בעיקר נהניתי מהבנות שלי. אהבתי לראות שהן עדיין מסוגלות, במיוחד הגדולה שהיא מוקפדת ומטופחת ונשית נורא (ועוד ליד החבר שלה), להיות ארבעה ימים בלי מקלחת ובלי מים זורמים גם לא בשירותים, בלי איפור בלי מחליקי שיער, בלי מחשבים בלי אייפונים ובלי חשמל. לראות איך הן מסוגלות לבנות אוהל, לבשל על גזיה, &nbsp;להדליק אש, לגלף מקלות להנות מהטבע ופשוט להיות. חששתי באיזה מקום שאולי הן התבגרו מהיכולת ומההנאות האלו ושמחתי לגלות שזה עדיין שם ובגדול גם בגיל ההתבגרות שלהן. אני מקווה שזה ישאר למשך כל חייהן. בעיני היכולת הזאת להנות בפשטות ובמינימליזם הזה בטבע היא נכס לכל החיים.</p> <p>&nbsp;</p> <p>מגורים.</p> <p>&nbsp;</p> <p>עוד פחות מחדשיים אנחנו צריכים לעבור מכאן. הבית שאנחנו שוכרים נמכר. ידענו שזה עומד להגיע אבל עד עכשיו לא מצאנו שום מקום במקום. כלום. אפילו לא קצה של בית מתאים. משום מה אני מסרבת לדאוג או להלחץ. פחות מחודשיים. הכל עוד יכול להיות. מקסימום נוציא שוב את האוהלים.</p> <p>&nbsp;</p> <p>טבעונות.</p> <p>&nbsp;</p> <p>לפני חודש חגגתי שנה לטבעונות. הלב שלי הרבה יותר קל מאז ההחלטה. להיות טבעונית בחיי היום יום? קטן עלי. להיות טבעונית ב"הכל כלול" בחופשה במקסיקו? פחחח שטויות. להיות טבעונית בכמה ימים של קמפינג? משחק ילדים. אבל להיות טבעונית מייד אחרי שאני תורמרת דם? ב ע ס ה!! אני לא יודעת למה, מייד אחרי התרומה הדבר הכי נכסף והכי מתחשק והכי קרייבינג מטורף הם ערימת העוגיות בשולחן של הדודות הטובות יחד עם המיץ המתוק שהן מגישות. שום ירק או פרי לא יעשו את העבודה. לא הייתי מוכנה לזה היום ולא הבאתי איתי כלום טבעוני. ישבתי שם בוהה בעצב רב בעוגיות. אבל אז כמו קשת בענן נצנץ אלי מתחתית הערימה הלוגו הכחול של "Orio" באוריו תבורך נשמתם מצליחים לייצר עוגיות וניל עם כל כך הרבה כימיכלים ושומנים מוקשים שהם אפילו לא צריכים חלב או ביצים ולכן בלי כוונה הם זבל טבעוני לחלוטין. ובא לציון גואל:)</p> <p>&nbsp;</p></div>Fri, 05 Jul 2013 17:31:00 +0200runlolirun@gmail.com (miloli)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=112628&blogcode=13838720http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=112628&blog=13838720http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=112628&blogcode=13814315<div align="right" dir="rtl"><p>&nbsp;</p> <p>לפני יומיים ביקשתי רשות מהחבר של הבת שלי בזמן שהיה כאן ולקחתי את הסקייטבורד שלו לסיבוב. דחף לאו בר כיבוש. יש לי כאלו לפעמים. כשגלשתי לי להנאתי במורד ובמעלה הרחוב גלשתי בו בזמן במורד ובמעלה הזכרונות. זה לא היה סתם, הייתי כנראה צריכה את זה. אבל &nbsp;את זה &nbsp;הבנתי רק אחר כך. התגלגלתי כמובן לילדות שלי או נכון יותר לנערות שלי. היה לי אז סקייטבורד נחשב "קריפטוניקס 70" עליו הייתי מתגלגלת ממקום למקום. החבורה שלי של אז שהיינו צמודים מגיל בית ספר ועד לגיוס &nbsp;אפשר היה להסתכל עליה מכל מיני כיוונים. לא היינו ילדים אבודים או עבריינים, לכולנו היו משפחות תומכות והיה לנו את הים ואת הספורט הימי שהשקענו בו המון. יחד עם זאת בית הספר לא היה אצלנו בעדיפות ראשונה. רק שניים מאתנו סיימו תיכון ובגרויות. &nbsp;היו סיגריות. היה אלכוהול. היו סמים קלים. היו מדי פעם כל מיני סוגים של בעיות. בין כיתה י' ליא' הודיעו להורים שלי שאצטרך לעזוב את התיכון אם לא אעבור מבחני מעבר בקיץ. החסרתי תקופות ארוכות מהלימודים, זייפתי כל הזמן אישורים, הראש שלי היה בדברים אחרים. היום יש לי את הפריוולגיה להסתכל ולבדוק לאחור. אדריכל, מעצב פנים, ארבעה בעלי עסקים משגשגים בתחום הימי ועורכת דין. &nbsp;לא רע יחסית למה שאז נראה כערימה של נעורים אפופת עשן וחרוכה משמש ומלח ים.&nbsp;</p> <p style="text-align: center;"><img src="http://quest.nasa.gov/space/teachers/rockets/images/skateboard.gif" alt="" /></p> <p style="text-align: center;">&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>אם מישהו היה מספר לי אז שתקופות מבחנים יהיו לי קשות הרבה יותר כאמא מאשר כתלמידה לא הייתי מאמינה. הרי זו לא אני שצריכה ללמוד. אבל עובדה זה ככה. שום דבר לא הכין אותי לזה. לתסכול הזה שחווים &nbsp;כשאתה מסתכל על הילד שלך עושה מה שנדמה בעיניך כטעויות, כלא ללמוד מספיק, כלא להשקיע כמה שצריך להשקיע למבחנים, כלא לממש את הפוטנציאל.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>זה לא שהיום אני חושבת "מי אני בכלל שאטיף לה כשאני בעצמי הייתי כך או אחרת". אני בכל זאת אמא שלה. כן יש לי זכות וחובה לנסות להסביר לה דברים אולי דווקא בגלל הנסיון שלי. הרי לא סתם אלו לא ילדים שמגדלים ילדים אלא מבוגרים. יחד עם זאת להזכר בעבר &nbsp;עוזר לי בפרספקטיבה. זה מרגיע אותי. להיות שוב אני של אז ולו לחצי שעה על הסקייטבורד הזכיר לי להרגע. אני בת ה-15 באה לעזרתה של אני של היום כדי שיהיה לי קל יותר להבין ולשים את הדברים בפרופורציה הנכונה. החיים האלו הם שלה. היא תעשה את הטעויות שלה, את הבחירות שלה. אני אמשיך לנסות ולהסביר או לשכנע או לעזור כשהיא תהיה מוכנה. &nbsp;אבל אני אפסיק להתעצבן או לקחת את זה קשה מדי או לריב איתה. לא יוצא מזה שום דבר טוב. זה רק מרחיק אותה. אני חייבת לסמוך לטווח ארוך. לסמוך &nbsp;על החינוך שאנחנו נותנים לה, על האינטלגנציה שלה, על הדרך שלה על זה שבסופו של דבר היא תעשה את הבחירות הנכונות. לא בהכרח עכשיו, לא בהכרח כשאני רוצה.</p> <p>זה לא תמיד קל. אבל אני ממש משתדלת.&nbsp;</p> <p>אולי אני צריכה לקנות לי סקייטבורד.</p> <p> Not.</p></div>Thu, 13 Jun 2013 18:21:00 +0200runlolirun@gmail.com (miloli)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=112628&blogcode=13814315http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=112628&blog=13814315http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=112628&blogcode=13806452<div align="right" dir="rtl"><p>נו, אז אפשר או אי אפשר לעשות חצי איש ברזל על חודשיים אימונים? מה את אומרת מילולי? </p> <p>כן ולא. </p> <p>כן כי עשיתי. אבל לא, אני לא ממליצה לנסות בבית. (כן כן אני יודעת שכבר נרשמתם ועמדתם לעשות). אני חושבת שזה אפשרי כשהמרחקים האלו וסוג המאמץ הזה כבר נמצאים בדיסק הקשיח של זכרון השרירים וצרובים במח ולכן ברגע האמת ועם כושר בסיסי יותר קל ומהיר לשלוף נתונים. אין ספק שהיו חסרים לי עוד חדשיים של אימונים אבל במסגרת הזמן הנתון אני חושבת שעשיתי את המקסימום האפשרי. התוצאה מבחינת הזמנים לא היתה משהו לכתוב עליו הביתה אבל גם לא משהו להתבייש בו. הייתי אומרת מקום טוב באמצע אבל למה להחמיר עם עצמי? עדיין שמרתי על עצמי בשלושים אחוז העליונים מכלל המתחרות מבחינת התוצאות. גם אגו מוקטן זקוק לחטיפים קטנוניים.</p> <p>התנאים לא היו קלים. רוח פנים חזקה מאוד בקטעים ארוכים על האופניים. שינוי מסלול השחייה באופן שהוא כולל שני לופים שבינהם יש יציאה לחוף וריצה למים ללופ השני דבר שהוא מסחטת אנרגיה נוראית בעיני.</p> <p>אז למה הו למה בכל זאת נהניתי? </p> <p>שיהיה ברור, כשאני אומרת נהניתי זה לא אומר שלא היה לי קשה, שלא התכווצתי למינימום שטח נגד הרוח והרגשתי שאני מדוושת לאחור או שהרגליים שלי לא היו נודלס כשהתחלתי את הריצה &nbsp;ובכל זאת -הרוח שלי בניגוד לרוח במסלול היתה קלה.</p> <p>בלילה שאחרי המירוץ חלמתי שפגשתי את המורה שלי ליוגה וסיפרתי לו שהבאתי את כל היוגה לתוך המירוץ. אני חושבת שיש בזה הרבה מן האמת. התחדדו לי דברים שחוויתי במירוצים גם בעבר. העוצמה שיש בעצם היכולת לסבול. זה נשמע נורא אני יודעת כי למה בעצם לסבול? אבל זה לא סבל במובן סבל אלא במובן סיבולת היכולת לעמוד בדברים, היכולת to endure.</p> <p>האפשרות להרגע לתוך מאמץ, היכולת למצוא נקודות של נוחות בתוך אי נוחות, היכולת הזו שכשנהייה קשה לומר לעצמי "אני יכולה להאט קצת יותר, אני אולי אכאב &nbsp;קצת יותר אבל אני<strong> יודעת</strong> שאני יכולה להמשיך. במקום לתת לתחושות ולקושי להכריע אותי להיות מסוגלת להזיז את נקודת המבט וצורת ההסתכלות. זה לא תמיד קל באותו רגע אבל זה אפשרי, וכשזה קורה הרבה לחץ משתחרר פיזית ומנטלית ומתחלף בשלווה. &nbsp;המסוגלות לנווט את עצמי להמצא במצב הזה גם כשלא הכל מושלם היא בעיני כלי רב עוצמה. כמובן במירוצי סיבולת ארוכים &nbsp;אבל גם ובעיקר במירוץ הארוך הזה שקוראים לו חיים.&nbsp;</p></div>Thu, 06 Jun 2013 17:30:00 +0200runlolirun@gmail.com (miloli)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=112628&blogcode=13806452http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=112628&blog=13806452http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=112628&blogcode=13782603<div align="right" dir="rtl"><p>כבר פעם שנייה</p> <p> במטבח על הריצפה</p> <p>תמיד בדיוק באותה פינה,</p> <p>על הבוקר אני מוצאת&nbsp;</p> <p>מעיים &nbsp;של &nbsp;חיה קטנה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>וכך אני מדשדשת בפיג'מה ופליפ-פלופ </p> <p>על דשא רטוב אל פח האשפה</p> <p>עם מעיים שנראים כמו שלשול בתוך נייר מגבת</p> <p>זה מזעזע אותי &nbsp;ואני כמעט מקיאה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>חשוד מיידי ללא הוכחות-</p> <p>אחד חתול.</p> <p>אבל איפה, איפה כל שאר חלקי החיה?</p> <p>&nbsp;</p> <p>איכסה עליך חתול!</p> <p>&nbsp;</p> <p>עכשיו בוא נתכרבל במיטה.</p> <p>&nbsp;</p> <p><br /><br /></p> <p style="text-align: center;"><img style="width: 300px; height: 188px;" src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/28/26/11/112628/posts/27203770.jpg" border="0" alt="" /></p></div>Thu, 16 May 2013 17:49:00 +0200runlolirun@gmail.com (miloli)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=112628&blogcode=13782603http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=112628&blog=13782603http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=112628&blogcode=13763696<div align="right" dir="rtl"><p><br /><br /> <div style="text-align: center;"></div> </p> <p style="text-align: center;"><img src="http://www.greenbean.com/elements/images/bigBean.gif" alt="" /></p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>בתחילת חודש אפריל אחרי חופשה נדרשת במקסיקו ושיזוף עצמות מסיבי בויטמין די , אחרי תנומת סתיו-חורף ארוכה הרגשתי שפתאום חזר לי הרצון להזיז את התחת. פתאום אחרי שלא נרשמתי לשום מירוץ והכרזתי על חופשה בלתי מוגבלת ממירוצים התעוררתי והחלטתי שאני אולי נרשמת בכל זאת לחצי איש הברזל שאני עושה כבר כמה שנים ברציפות.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>הבעיה- זה מירוץ מוקדם לעונה מתרחש בסוף מאי ויש לי רק חודשיים להתאמן. ולא, חודשיים זה לא מספיק. המינימום הוא ארבעה חמישה חודשים וגם זה עם בסיס של כושר. המצב עובר לתחילת המבצע היה שלא רכבתי ולא שחיתי עשרה חודשים מאז המירוץ הקודם ורק שמרתי על גחלת קטנה ומאוד לא מרשימה של ריצה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>גייסתי לעזרה את מיטב המוחות, שאלתי את האיש "נראה לך שאספיק?" "כן" מלמל וחזר לבהות במחשב. </p> <p>שאלתי את הבת הגדולה "נראה לך שאני אוכל?" "בטח" ענתה, "אני מאוד אוהבת את המלון שם" &nbsp;<img title="נבוך" src="../Common/JScript/tiny_mce/plugins/emotionsisrablog/img/smiley2-embarrassed.gif" border="0" alt="נבוך" />&nbsp; </p> <p>"מה את אומרת?" שאלתי את הצעירה, "לא אמא, את תפצעי את עצמך" סוף סוף אחת רצינית.</p> <p>חוץ מזה חלמתי באיזה לילה שאני הולכת לבריכה פוגשת את א' וק' חברות ותיקות לאימוני איש ברזל ושואלת גם אותן. שתיהן אומרות לי "לא, לא תספיקי." &nbsp;מאוד נעלבתי מהחלום הזה. לא בגלל שהן אמרו לי "לא" זה דווקא הגיוני, אבל מה זה החרטא של החלום הלא מתוחכם הזה? איפה סמלים, דמויות מתחלפות, נחשים, הפוך על הפוך? &nbsp;ממש בושה של תת מודע.</p> <p>&nbsp;</p> <p>החלטתי לא להרשם, להתחיל באימונים לראות איך הולך ולהחליט בחצי הדרך.</p> <p>&nbsp;</p> <p>גייסתי לטובת &nbsp;האימונים את &nbsp;חידושי הטכנולוגיה ורכשתי במיטב כספי בדולר סטור לוח שנה עם תמונות של חתולים, תליתי על המקרר והחלטתי שכל יום בחודש אפריל ארשום מה עשיתי וכל עוד שישה ימים בשבוע משהו כתוב בעט &nbsp;אני לא אדרוש יותר מעצמי. וכך יצא לדרך מבצע בבעלאך.</p> <p>&nbsp;</p> <p>למה בבעלאך? כי אחרי שהלכתי פעם ראשונה למסלול לעשות אימון מהירות של ריצה והוא שאל אותי איך היה אמרתי לו שהרגשתי כמו בבעלאך שמנסה להתגלגל בעליה. אחרי עשרה חודשים של ירידה בבת אחת ממקסימום אימונים, מכושר של ריצות אולטרא &nbsp;למינימום אימונים קרה הבלתי נמנע ואני צריכה לסחוב שלושה קילו נוספים למסיבה. ותאמינו לי יצאתי בזול בזכות הטבעונות והבריאות. אני מכירה אנשים שעשו כזו הפסקה והיו צריכים ללכת עם תג שם על הבגד &nbsp;אחר כך כי אי אפשר היה לזהות אותם.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אז עבר חודש. חצי הדרך. שישה ימים בשבוע כתובים דברים על הלוח שנה. אז אזרתי אומץ ונרשמתי. זה לא עניין רק של אומץ זה גם עניין של כסף ההרשמה למירוץ יקרה, המלון לכולנו שצריך להזמין מראש, כלום לא ניתן לביטול. אז עכשיו לבבעלאך אין ברירה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אני מהלכת על ביצים. איך לא לעשות פחות מדי כדי להצליח לעשות מירוץ שהוא בכל זאת קשה וארוך אבל גם איך לא לעשות יותר מדי ולנסות לדחוס חודשים ארוכים בחודשיים קצרים. אני מנסה לגייס את כל הניסיון שיש לי כדי להוציא מזה משהו הגיוני. כשאני מרגישה שאני מבולבלת אני הולכת ליוגה. שם תמיד יש מזרן מחבק לנחות עליו. יש ימים שאני בטוחה שיהיה בסדר, יש ימים שפחות כי הנסיון הוא חרב פיפיות אני יודעת בדיוק איפה אני לעומת איפה אני אמורה להיות.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אבל מה? אני נהנית. אני נהנית להיות שם שוב בחוץ ולהרגיש &nbsp;את הרוח ואת הגשם ואת השמש, אני נהנית להיות שוב בתנועה לחוש את השרירים מתחת לעור לשמוע את הנשימה ולהזכר למה אני אוהבת את זה כל כך. אני נהנית לאתגר את עצמי מחדש ולהפקיר את עצמי בסופו של יום לעייפות הטובה, המתגמלת, הבונה. לא ההיא הרעה. הימים האלו הם ימים טובים. עוד חודש, במאי יש חתול חדש בלוח השנה. שישה ימים כתובים יום מנוחה וחוזר חלילה. ויהיה בסדר. אני כמעט בטוחה.</p></div>Tue, 30 Apr 2013 19:10:00 +0200runlolirun@gmail.com (miloli)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=112628&blogcode=13763696http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=112628&blog=13763696http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=112628&blogcode=13748898<div align="right" dir="rtl"><p><strong><span style="white-space: pre;"> </span>"התערוכה הזו היא בעצם זעקה למי שלא יכולה לזעוק בעצמה, זו שאין לה פתחון פה, כי מתחת לנשים יהודיות יש קסטה נמוכה יותר וזה נשים <span style="white-space: pre;"> </span>גיורות. ואתה אישה מתגירת לא יכולה להגיד לא כשדורשים ממנה להכנס למים בחלוק סבתא פרחוני, מול עיניהם הבוחנות של שלושה גברים"</strong></p> <p>&nbsp;</p> <p>הציטוט הזה לקוח מהכתבה <a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4369265,00.html" target="_blank">הזו </a>שקראתי עכשיו והפכה לי את הבטן. זרקה אותי לאחור והעלתה מתהום הנשייה את אחד הרגעים המשפילים ביותר שחוויתי בחיי. כאילו פתאום הצטרפו המון אחיות לתחושה, כאילו משהו שהיה אישי קיבל קול, כאילו מישהו מדבר מתוכי.</p> <p>&nbsp;</p> <p>הרגע ההוא שנדמה שהמילה "מעמד" יפה מדי בשבילו ושאני אפילו לא זוכרת אם כתבתי עליו כאן או לא, הוא רגע שהתחושה הכל כך משפילה שבו צרובה בתוכי לעד. המקווה נמוך ושלושה דיינים עומדים ממש מעלי ומביטים עלי מלמעלה למטה. אני טובלת מספר פעמים עד מעל הראש וכל מה שאני חושבת הוא איך למנוע מהחלוק הזה שהיה גדול ממידותי לצוף מעלי ולהותיר אותי עוד יותר חשופה לעיניהם. בעודי עומדת ככה במים רטובה לרגליהם, הם צולבים אותי בשאלות בנימה מאוד תוקפנית. האם אני מבינה מה אני עושה, האם אני מבינה את המשמעות של להיות יהודיה, האם אני מוכנה למה שאני מקבלת על עצמי. ואני עומדת שם כמו שיפחה רטובה מנסה לענות ועוד יותר מנסה להחניק את הדמעות. אין ברגע זה, שמסיים תהליך ארוך של גיור, שום יופי, שום כבוד, שום חגיגיות או התרגשות ושום תחושת אלוהות או טהרות. זהו רגע של השפלה ושל פחד. פחד שלא להגיד שום דבר לא נכון, לא לעשות שום תנועה מיותרת כדי שכל השנתיים שקדמו והובילו לסוף התהליך לא ירדו לטמיון. </p> <p>&nbsp;</p> <p>פחד והשפלה. ברוכה הבאה ליהדות.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אני שמחה שזה צף בתערוכה. שזה צף למודעות. אולי, אולי, ולו רק בפינה הקטנה הזו של הדת יש תקווה לשינוי.</p></div>Thu, 18 Apr 2013 08:52:00 +0200runlolirun@gmail.com (miloli)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=112628&blogcode=13748898http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=112628&blog=13748898http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=112628&blogcode=13730576<div align="right" dir="rtl"><p>עכשיו אביב. </p> <p>&nbsp;</p> <p>לפעמים אני מנסה למצוא שם למה שעבר עלי במשך חודשים כל כך &nbsp;ארוכים. אני לא מצליחה. אני לא בן אדם של תהומות. אני לא אומרת את זה בקלות דעת או לוקחת את זה כמובן מאליו אני אומרת את זה בהכרת תודה. לכן, דיכאון לא תהא מילה מתאימה. אולי מרוקנת זו המילה. ואולי לא צריך בכלל מילה. אולי מספיקה התחושה. התחושה הזו של אנרגיות נמוכות, של חוסר רצון לעשות את הדברים שכל כך אהבתי לעשות והסבו לי כל כך הרבה הנאה. חוסר רצון &nbsp;כמעט עד כדי בחילה. זה קצת בלבל אותי כי לא ממש ידעתי ועדיין איני יודעת במה אני נלחמת. כשיש פציעת ספורט, זה יכול להוציא מהדעת אבל יש כתובת, יש משהו פחות או יותר ספציפי ומוגדר שעומדים מולו. אבל כשזה ערבוב של הגוף הנשמה והנפש זה הרבה יותר חמקמק ובשבילי גם מבלבל. &nbsp;אני חושבת שבאינסטינקט פנימי ידעתי שאין לי כאן במה "להלחם", יש לי רק לחכות בסבלנות ולקבל.</p> <p>&nbsp;</p> <p>המתנה הכי גדולה שנתתי לעצמי, גם היא מתוך איזה דחף פנימי היתה החזרה ליוגה. אז נכון, יוגה זה טרנדי. זה משהו שעבר הרבה מודרניזציה, משהו שמוקף בסטודיואים פלצניים, ליין שלם של בגדים מפונפנים, סטייל של קעקעים ושמות רוחניים, מגאזינים עם אנשים יפים בפוזות מרעישות על צוקים גבוהים והאשראם הזה, והגורו ההוא וכל מה שתרצו. אבל אם יש כח ורצון לפלס את הדרך ולהתעלם מכל הבאז הזה, הדבר האמיתי, הפשוט והמקורי עדיין מונח שם לכל מי שמעוניין. במשך חודשים ארוכים אני מתייצבת כמעט יום יום בבגדים הכי סמרטוטיים שלי עם המזרון &nbsp;הסגול הבלוי שלי שיש לי כבר 12 שנה וכפות ידי ורגלי מוטבעות בו ועושה שיעורים בעיניים עצומות בלי שום קשר למה שמסביבי. מסע פנימי. כמובן שצריך גם מזל ליפול על המורה הנכון והיה לי המזל הזה. &nbsp;היוגה הזו לא קשורה לתנועות או לגמישות או ללהצליח לעשות פוזות כאלו או אחרות או בכלל להגיע לאנשהוא. בשבילי זה היה פשוט בשביל להיות. להזכר שוב במקור, בבסיס, בכאן ובעכשיו, בנשימה, במעגליות. להגיע שוב למקום הזה שבו לא מחולקים לשני גושים נפרדים אחד של גוף שכולו מתוח ומכווץ ממתחים והשני הוא מח שנע במהירות של 100ק"מ&nbsp;בדקה.&nbsp;להגיע&nbsp;לחיבור&nbsp;הזה בין שניהם להרמוניה הזו שבה המח&nbsp;נרגע&nbsp;ורק אחריו הגוף נרפה והם אחד. ה "zone " הזה שאפשר למצוא אותו גם למשל בריצה. זה מקום של קסם. קסם שבהעדר יכולת ורצון לעשות ספורט אחר הייתי מאוד צריכה. אני חושבת שלמשל חלק גדול מתהליך האבל שלי על "היא" עברתי על המזרן המהוה הזה. הגוף שלנו, פיזית צובר ואוצר ומתכווץ סביב כל כך הרבה דברים. </p> <p>יש משהו שמאוד מדבר אלי ביוגה בניגוד הזה של בין מאמץ לרוגע, בנקודת החיבור שלכאורה נדמית כמנוגדת שמשחררת דברים. מצד אחד משקיעים מאמץ אבל מצד שני לומדים להרגע לתוך המאמץ, לא להתנגד לו, לבחון אותו &nbsp;ואת הגבולות של הגוף מתוך סקרנות במקום שאפתנות , לבחון ולקבל בלי ישר להדביק לזה את התגובה האוטומטית של המח, ואז מתרחש הקסם הזה שהגוף מפסיק להתנגד ומוליך אותך למקומות לגמרי חדשים. כמו על המזרן כך גם בחיים.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>עכשיו אביב. בחוץ פריחה. ורודה וסגולה. סוף סוף אחרי חודשים ארוכים יש אביב גם בפנים. האנרגיה המוכרת והישנה חוזרת לאיטה. החשק לצאת ולעשות עוד דברים חוזר. זה מבעבע לאט לא מתפרץ בבת אחת אבל זה לגמרי שם. הסבלנות השתלמה.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>עכשיו אביב. </p> <p>היום יומולדת. אני מקווה שגם בשבילי זה זמן לפריחה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p></div>Wed, 03 Apr 2013 10:42:00 +0200runlolirun@gmail.com (miloli)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=112628&blogcode=13730576http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=112628&blog=13730576http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=112628&blogcode=13696897<div align="right" dir="rtl"><p>לפני יומיים החלטתי לנצל את ההפוגה השמשית שהיתה ב"אננס אקספרס" (ביטוי אקזוטי למזג אוויר מחריד שעיקרו גשם ועוד גשם) ולצאת לרכיבת אימון מה שלא קרה כבר בערך חצי שנה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>הוצאתי את האופניים החטובות והבגדים הצבעוניים ויצאתי לאוויר העולם לבדוק את העניינים. הכל היה מוכר והתנהל כרגיל. חמש דקות רכיבה כדי לנער את הרמזורים והצמתים שליד הבית ואני בעליה הקטנה, פנייה ימינה ירידה אל הכביש של הים, פניה שמאלה ואני בישורת שמקבילה לחוף. מקום טוב לבדוק את מצב הרגליים (ידעו ימים טובים יותר) והנה אני כבר מתנשפת בעליה הגדולה. פנייה ימינה לכביש המתפתל ואני כבר רבע שעה לתוך הרכיבה. בשלב הזה עובר אותי בחור אחד בלייקרה שחורה ואני עוד מתאוששת מהעליה ואין לי בשבילו שום תשובה אז אני רק מסננת בלב "חכה חכה עוד לא אמרתי את המילה האחרונה". &nbsp;הכביש המתפתל מסתיים ואני מגיעה לכביש הראשי עם השוליים הרחבים. מרחוק אני רואה אותו כנקודה שחורה ועכשיו זה זמן להרעים מנועים, לקפל גלגלים, להעלות הילוכים, להתכנס אל תוך תא הטייס ולעוף. (טוב נו, אני נסחפת פשוט זמן לדווש יותר מהר). אט אט הנקודה השחורה הופכת לדמות קטנה, הדמות הקטנה לדמות גדולה, אני כבר יכולה להריח את הטרף, לחוש את הדם, נשארו רק כמה מטרים ומאמץ קטן כבר אין לו סיכוי, הנה זה קורה, ואז,</p> <p>פססססססססססססססססססססססססססססססססס, </p> <p>&nbsp;</p> <p>ולא, זה לא הרחש של הבחור שמטיל את מימיו &nbsp;על אופניו מרוב אימה, זה הרעש של האוויר בגלגל הקדמי שלי שמשלים את מחזור חייו ומותז בעוז אל עבר האדמה.&nbsp;</p> <p>אני מעיפה מבט זועף על הטרף שחמק ומתרחק תוך שאני מנסה בכל מאודי לייצב את עצמי ועוצרת בצד.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>כמובן שלא בדקתי כלום לפני שיצאתי מהבית ולכן בעודי פותחת את התא הקטן שמתחת למושב האופניים אני מתפללת שאני יכולה לסמוך על המילולי ההיא מלפני חצי שנה שיש לי כל מה שאני צריכה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>פחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח. </p> <p>עולב זה מה שנגלה לעיני. אין פנימית רזרווית, אין משאבת אוויר. יש שני קרטיג'ים למילוי אויר ואיזה שארית של מדבקה לתיקון פנצ'רים. &nbsp;אני לא אומרת נואש, מפרקת את הגלגל שולפת את הפנימית בתקווה שהפנצ'ר יהיה נראה לעין ואוכל לתקן אותו עם המדבקה ולמלא עם הקרטיג'. הוא לא. אין לו סימן. אני עדיין לא אומרת נואש ומאחר ויש לי שני מיכלי מילוי אני מחליטה למלא עם אחד את הפנימית כמו שהיא רק כדי לזהות בקלות מהיכן יוצא האויר, להדביק מדבקה ואז עם המיכל השני אמלא את הצמיג המתוקן.</p> <p>&nbsp;</p> <p>פחחחחחחחחחחחחח כבר אמרתי? שני המיכלים הם מיכלים משומשים וריקים. גופות של מיכלים שאני סוחבת אלוהים יודע בשביל מה. אם היה בית משפט לפשעי רכיבה הייתי מקבלת מאסר עולם ללא אפשרות חנינה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>הלאה. האם לקחתי איתי כרטיס אשראי כדי למשל להזמין מונית שתעמיס אותי ואת אופניי הביתה? לא. האם לקחתי איתי כרטיס אוטובוס כדי ללכת לתחנה ולהעמיס את עצמי על אופניי על אוטובוס? לא! האם לקחתי איתי מזומן כדי לבצע את אחד מהנ"לים? לא ולא! (אמרתי לכם, מאסר עולם בלי חנינה).</p> <p>&nbsp;</p> <p>האופציות שנותרו בפני היו כדלקמן אופציה א: להזמין מונית, להתחנן על נפשי שיעלה אותי עם האופניים (לא משימה פשוטה כשהידיים שחורות משמן שרשרת וצמיגים נהגי מוניות מאוד חרדים על ריפודים) וגם להגיד לו שאין לי כסף אבל "באמאשלי אני אשלם לך כשנגיע אלי הביתה".</p> <p>אופציה ב: לעשות פרצוף של בחורה מסכנה, לחכות לרוכב אופניים אומלל (אמצע השבוע אין הרבה) ואז לבקש ממנו פנימית (בהנחה שיש לו ושהיא מתאימה) וגם להתחנן שישאר עד שאחליף וארכיב כי אני הרי צריכה גם משאבה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>בהיותי האשה שאני בחרתי כמובן באופציה ג' שהיא "SUCK IT UP PRINCESS " הרכבתי חזרה את הגלגל כמו שהוא מפונצ'ר, הזדקפתי בגאווה, ייצבתי את האופניים לצידי &nbsp;והתחלתי בצעדה. לצעוד עם נעלי קליטים של אופניים זה כמו ללכת עם נעלי עקב רק שבמקום שהעקב יהיה בעקב הוא מתחת לכרית כף הרגל. לא משהו בכלל (שלא לדבר על זה שזה הורס את הנעל) אבל ככה, החלטתי יהיה לי הרבה זמן לחשוב על מעשי הרעים. כמובן שרימיתי כי שעמם לי לחשוב על מעשים רעים ואחרי חמש דקות כבר חשבתי על דברים אחרים. ועל עוד דברים. וספרתי צעדים. והסתכלתי על בתים. בדקתי ציפורים. ועקבתי אחרי חרקים. <strong>שעה וארבעים וחמש דקות &nbsp;</strong>של צעדה והייתי בבית.&nbsp;נכנסתי וסיפרתי לחתול בהתרגשות את קורותי והוא רק הביט בי במבט של "לא הבנתי אז איך כל זה קשור לאוכל שלי ולמה את מאחרת עם הטונה שלי אישה?"</p></div>Wed, 06 Mar 2013 14:02:00 +0200runlolirun@gmail.com (miloli)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=112628&blogcode=13696897http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=112628&blog=13696897