בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

יש לפעמים רגעים קטנים שהם בבת אחת שפל ושיא. לפחות בשבילי. מהזיווגים האלו שהגבול בינהם דק והם נמהלים האחד בשני.

למירוץ חצי המרתון של היום בבוקר נרשמתי לפני הרבה חודשים כעניין שבשגרה. כבר כמה שנים רצופות שאני עושה אותו בכל שנה והוא תמיד אות פתיחה לעונת מירוצים חדשה. יש לו מסלול מהיר, שטוח, יפהפה ובכל שנה אני מצליחה לשפר בו את השיא האישי שלי למרחק הזה.

מי שעוקב אחרי הבלוג הזה בטח שם לב שבחודשים האחרונים נעלמו מכאן הריצות. הן נעלמו כי הן החווירו גם בחיים האמיתיים. משהו קרה, משהו השתנה בחצי שנה האחרונה. הגוף שלי לא שם, המוטיבציה שלי לא שם, הנפש שלי לא שם. משהו בי נדם. רציתי לוותר על המירוץ הזה היום. אז מה אם נרשמתי. הוא גם לא מסמן פתיחה של שום עונה כי בפעם הראשונה זה שנים ארוכות אני לא רשומה לשום מירוצים נוספים השנה. ובינינו, ארוץ, לא ארוץ, על כדור הארץ לא תרשם שום תזוזה. אבל בתוכי ידעתי את הסיבה שאני לא רוצה לרוץ אותו. למי שלא עוסק בעולם הזה אולי יהיה קשה להבין כי מדובר בדקויות, בדברים שמבחוץ לא נראים חשובים. אני רציתי לוותר עליו כי ידעתי. ידעתי שאני לא יכולה להיות טובה כמו כל שנה. ידעתי שאם אני אעשה אותו אני אעשה צעד גדול לאחור וזו תהיה גושפנקא רשמית לאני של עכשיו, לאני החדשה. ואני מודה שקשה לי עם זה.  קשה לי לשחרר את העבר הכל כך לא רחוק. את הקצב שיכולתי לעשות רק לפני שנה. קצב שעבדתי בשבילו קשה, שהגיע רק אחרי שנים של התקדמות ועבודה קשה. ומה עם כל האנשים מסביב שאני מכירה וישאלו מה פתאום קרה. אבל גם ידעתי בתוך תוכי שלא לרוץ זו תבוסתנות. שלאף אחד לא באמת אכפת. שזו רק אני שלא מסוגלת להתסכל על עצמי של עכשיו במראה. הרגשתי שאני צריכה   לעשות אותו כמו איזשהו טקס חניכה. שבסופו של דבר זה ישחרר אותי מהכבלים שלי עצמי ויאפשר לי לשים את המצב כמו שהוא על השולחן ולהמשיך הלאה בלי צורך בהשוואה. לכן הכרחתי את עצמי להתייצב לקו הזינוק. אפילו תוך כדי הריצה עצמה בערך עד החצי היו לי הרהורי פרישה. כל הזמן רק עברו אותי אנשים. אין הרבה דברים שיותר מדכאים מוראלית מזה. אני לא חושבת שבמשך כל המירוץ הזה עברתי אפילו בן אדם אחד. הכל היה כבד ומגושם. ולא כי היה לי יום רע במיוחד, או כי נפלה לי עדשה או כי הרכבתי גלגל הפוך. אלא כי כרגע זו המציאות. כרגע זה הכי טוב שאני יכולה. חיצונית, בעולם האמיתי גם בחצי השני של המירוץ שום נס לא קרה ושום דבר לא השתנה. אבל פנימית, בתוכי, בהחלט היתה תזוזה. הצלחתי לילד  סוג של השלמה. אמיתית כזו, שחודרת עמוק יותר מאשר מן הפה אל החוץ.  היה צריך לחלץ אותה כמו מתוך גולם, אבל היא נולדה. הרמתי את הראש והתחלתי לחייך. היה יום מדהים מבחינת נוף ומזג אויר. יום של גלויה.  חייכתי אפילו לאלו שהמשיכו לעבור אותי. והם המשיכו. כשנשאר עוד מייל אחד אחרון לסיום באופן הכי פשוט, בלי דמעות ובלי דרמה עשיתי משהו יוגיסטי לחלוטין. ספרתי בתוך הלב את כל התודות שלי.  את כל הדברים שעברו בתקופה האחרונה, את כל האיומים הרפואיים שצלחנו על הצד המואר יותר שבתמונה, את זה שהיתה לי חברה טובה שיכולתי להיות עשר שנים לצידה גם ברגעים הטובים והיפים וגם ברגעים הקשים, את העובדה שאני בריאה ויכולה לצאת ולרוץ 21 קילומטרים בשמש חמימה, את המשפחה ואת התמיכה והאהבה.

חציתי את קו הסיום. כן, בזמן איטי יותר (שעדיין איכשהו הצליח להפתיע אותי לטובה מרוב שציפיתי לרע) והפלא ופלא, השמיים לא נפלו, אף אחד לא נעץ בי מבטים,הלסת של אף אחד לא נשמטה בתדהמה. אותה שמש המשיכה לזרוח בשמים צהובה וחמימה.