היום יומולדת. לא שלי שלו. של האיש שלי. האיש הזה שמתבגר בשנה אבל יודע לרוץ בהרים כאיילה צעירה ושלוחה.
ויומולדת הוא יומולדת. אז קמתי מוקדם ושמתי פרחים על השולחן וסידרתי את הברכות ועטפתי מתנות, אתמול הכנתי עוגה ו(לבד) סנדוויץ מלא דברים טובים (קניתי) וכל הזמן הזה הלב שלי כבד ורק עומדות לי בעיניים דמעות.
אז מה בעצם היה לנו שם? בואו נחזור אחורה חצי שנה.
היה לנו איש אחד שלפני חצי שנה פתאום לא יכול היה לרוץ יותר. לא היה יכול ללכת יותר מכמה דקות רצוף. לא יכול היה לעמוד יותר מכמה דקות רצוף. יום, יומיים, שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים שלושה חודשים ארבעה חודשים חמישה, שישה!!!. רופא, כירופרקט, פיזיותרפיה, ct ואין ממש תוצאה. הדבר היחיד שהציל אותו ואותנו ששמר על השפיות כל התקופה הזו הוא שהוא יכול היה להמשיך ולרכב על אופניים לעבודה וחזרה. הכאב והלחץ שהיו בהליכה או עמידה לא היו בתנוחת הישיבה על האופניים. שמרנו על אופטמיות הוא עשה מתיחות במשמעת עצמית עצומה ואחרי חמישה חודשים חל שיפור והוא התחיל לצאת להליכות רצופות של 10 דקות. מישהו שקיץ לפני כן רץ 100 ק"מ יוצא להליכה של 10 דק'! ושמח בזה. ואז הגיע התור לרופא ספורט שהוא חיכה לו חודשים. והרופא השתולל ופתאום טרף את הקלפים. "איך עם תוצאות כאלו של ct אף אחד לא שלח אותך עדיין ל MRI" הוא ממש היה בשוק. הוא לא היה מוכן לשמוע בכלל על אופציה של פציעות ספורט שקשורה לריצה כי לדעתו חייבים לשלול גידול שלוחץ על העצב כי זה מה שמסתמן מה ct יש שם צל שחור ואיך אף אחד לא ראה ולא, זה בכלל לא אומר כלום שיש שיפור. תוך יומיים הוא סידר לו תור ל MRI שחיכינו לו כבר חודשים.
ופעם נוספת הקשר הזה בבטן, המועקה. בלילות כשהכל שקט וחשוך כל המחשבות מפכפכות וזורמות באיטיות ופתאום אני מריחה אפילו את מי הקישון המזוהמים שאולי עכשיו פתאום חזרו לנקום בו את נקמתם אחרי כל השנים. הכל. הכל עובר לי בראש.
היום יומולדת. אכלנו את העוגה והוא יצא. ואני מתיישבת על הכסא ומחכה. הרי למתי יקבעו את התור שלו לקבל את התוצאות אם לא ביום הולדתו?
הוא התקשר לפני חמש דקות.
אין גידול. אין גידול. אין גידול. אין גידול אין!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אני הולכת ליוגה לנשום.
אני מזדקנת בשנה וחצי האחרונות כמו שלא הזדקנתי במשך כל החיים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
