בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

אופס # 1

לפני כמה ימים אנחנו מארחים אצלנו זוג שזה אך הגיע לגור בקנדה. יש להם ילדה חמודה בת שנה. הילדה מאוד מתלהבת כשאני מאכילה את החתול בצ'ופרים הקטנים שלו שנראים כמו בונזו לכל דבר. לאור התלהבותה וההתעניינות שהיא מגלה אני מחליטה לשתף אותה בתהליך וכמו מישהי שמעולם לא היתה אמא לילדה בת שנה  אני נותנת לה ביד בונזו אחד כדי להאכיל את החתול. כמובן שהבלתי נמנע קרה ותוך שבריר שניה היא אוכלת את זה בהנאה. פזילה מהירה שלי לכיוון הספה, יאפ. האמא שלה ראתה.

אופס # 2

יש בקרים שבהם אני מספיק קרבית כדי לאתגר את עצמי בשיעור יוגה של מורה שאני לא מכירה וברמה שהיא הרבה מעלי. מסוג השעורים האלו שיש בהם אנשים שחושבים שכח הכבידה הוא המלצה בלבד ומרחפים בכל מיני פוזיציות משונות שספק אם כשיצרו בני אנוש זו היתה הכוונה. בשיעורים האלו אני מקפידה להגיע מוקדם לפני שהסטודיו מתמלא כדי לתפוס מקום נסתר מאחור על מנת שאוכל לפשל בשקט וללא הפרעה. ואז המורה נכנסה נעמדה בחזית ואומרת " בשעה כזו של היום, הלב שלנו מוטב שיהיה מופנה לכיוון השמש " ולכן היא מבקשת מכולם  להסתובב במקומם והיא הולכת להעביר את השעור מהצד השני של הכיתה.  עכשיו כל אלו שהיו מאחור כולל אני נמצאים בשורה הראשונה. הו האימה.

שמש עלאק. איזה שמש איזה ? מתי פעם אחרונה היא הסתכלה החוצה? הלו, קנדה מי ראה שמש בחודשים האחרונים. כמובן שזה היה בדיוק השעור שבו ניסיתי לעשות עמידת דולפין וסיימתי בנחיתת היפופטם להנאת כולם. (עזבו על תשאלו.)

אופס # 3

בחזרה לאותו אירוח של הזוג עם הילדה. אנחנו נפרדים מהם לשלום ליד הדלת אחרי הארוחה, מתעלמים באלגנטיות ממה שהאכלנו שם את הילדה. אנחנו פותחים את הדלת לרווחה, והחתול הזה, שיצא בקושי  שתי דקות ב לפני כן החוצה עומד בפתח המואר עם עכבר מת מדמם משתלשל מפיו ומביט בכולנו בגאווה. למה יש לי תחושה שלא נראה אותם יותר לעולם?

אופס # 4

סוףשבוע אני באמצע ריצה. מולי עוברת בחורה רצה גם היא לבושה בבגדי ריצה כובע על הראש שום דבר יוצא דופן. אנחנו חולפות אחת על פני השניה ואז היא פתאום צועקת "הי מילולי" אבל לא מסתפקת בנפנוף אלא נעצרת לשיחה. אני נעצרת כמובן אבל אין לי מושג ירוק מי זו ומאיפה אני מכירה אם בכלל. אין לי מושג! כלום, ריק. המח שלי מתחיל לסרוק בפראות לא מעלה תמונה ולכן מכניס אותי לשיחת השרדות שנשמעת ככה:

אני: "Hi how are you" (כנראה שאני מכירה אותה מעולם הריצה/טריאתלון היתה מסקנה ראשונה)

היא: בסדר מה העניינים? (אופס, עברית, בבקשה מח תעזור לי אני צריכה עזרה אין לי שום חברות ישראליות מעולם הריצה)

אני נואשת: "אה לא ידעתי שאת רצה" (די נו, לא ידעתי מה להגיד זה מה שיצא)

היא: (במבט משתומם) למה תמיד אני רצתי. בטח שאני רצה.

אני: (די המח שלי נטש אותי לגמרי) "לא יודעת, לא היתה תקופה שהפסקת?" 

היא: "נראית משתוממת. "אולי פעם שהיו לי כאבים בברך אבל עברתי לריצה יחפה"

אני: נושמת לרווחה. עדיין אין מושג מי היא אבל אני  בהחלט יכולה לדבר על ריצה יחפה.

השיחה המשיכה והיא סיפרה לי שהיא גם רוכבת על אופניים ועשתה טריאטלון ושהיא עושה יוגה ואני עדיין לא יודעת מי היא וחושבת שאולי מישהו מתעתע בי שכפל אותי ואני פוגשת את עצמי לשיחה. בסוף החלפנו טלפונים כדי שאולי נלך לעשות קרוס קאנטרי סקי ביחד. 

כן, אתם שומעים טוב. החלפתי טלפונים עם מישהי שלא היה לי מושג מי היא. עד כדי כך אני נואשת למצוא חברה. מה יכול להיות רע במישהי שרצה רוכבת עושה יוגה ועוד יחפה? אה? אה?

היו לי אחר כך עוד שישה קילומטרים לחשוב על זה, לעבד נתונים, להצליב אפשרויות, לחבר, לחסר, לחלק, להעלות בריבוע, להוציא שורש ולנסות להבין מי היא. אחר כך בבית גייסתי את גוגל לעזרתי ובסוף מצאתי. הצטלבנו בעבר הרחוק כמה פעמים. בשש השנים האחרונות נפגשנו באקראי אולי פעם אחת ברחוב. לא פלא שלא זכרתי. חוץ מזה היא השתנתה נורא. זכרתי אותה לגמרי שונה. עכשיו נראה אותי לא מתקפלת, מרימה את הכפפה מתקשרת אליה ואולי מוצאת לי חברה. אם כבר אופסי... לפחות שיהיה שווה.