השפל בימים יפים יותר
אין הרבה מה לכתוב על הריצות של השבוע. לא היה שבוע טוב. במקום התחושה הטובה של להבנות יש לי תחושה של התפרקות. אני משערת שיש גם שבועות כאלו ואני רק מקווה שזה זמני. אני בכל זאת כותבת על הריצות של השבוע כי יש תחושה אחת מריצה אחת שאני רוצה לשמור. תחושה אחת שהיתה לי מעניינת וקצת שונה.
הריצה הארוכה שלי בשישי שעבר היתה הריצה הארוכה הכי גרועה בבלוק האימונים הנוכחי. ואל תתנו לי לספר לכם סיפורים. היא היתה גרועה נקודה. בשום שלב היא לא התרוממה מעל מינימום מסויים וברוב הזמן היא זחלה מתחת לקו המינימום והרגישה כמו לגרוס חצץ בין השיניים. פיזית, מנטאלית, מזג אווירית, מכל בחינה זה לא היה זה.
לקראת סוף הריצה כרגיל יצאתי מהיער לחמישה הקילומטרים האחרונים שיובילו אותי לאורך הים והביתה. בריצות גרועות החלק הזה הוא סיוט. לו היתה עוצרת לידי מונית, או עזבו אתכם מונית, לו היה עוצר לידי רכב מפוקפק ומישהו היה אומר לי "בואי תעלי אתן לך ממתק" גם הייתי עולה. ככה רע. אבל שום אוטו לא עצר לידי ולכן התחלתי את הדרך חזרה. מהר מאוד גיליתי שבנוסף לגשם שכל הזמן ירד יש גם רוח חזקה. ביער לא מרגישים אותה אבל לאורך הים כן וזו היתה כמובן רוח נגדית שעוד יותר מקשה על הריצה. כשטרחתי להרים את הראש שהיה קבור בכיוון הריצפה ראיתי שהים נמצא בשפל גדול. פעם ראשונה שראיתי את השפל מהסוג הזה העונה. השפל כאן בים הוא רציני ומשמעותי. לא מדובר במטרים ספורים ועדינים של נסיגה אלא בערך במאתיים מטר בהם חושף הים את הקרקעית שלו ומראה לעולם את הבטן הרכה.
הדבר ההגיוני לעשות היה לקבור חזרה את הראש ולהמשיך הביתה בדרך הכי קצרה. לגמור עם הסיוט הזה כבר. אבל פתאום כאילו כח חזק ממני (תאמינו לי, בסוף השעה החמישית לריצה הרבה כוחות מוזרים מעולמות חיצוניים מסתובבים לידכם) גרם לי לשבור שמאלה לעבור את החול של החוף ולרוץ באמצע המים על אותה בטן רכה חשופה.
הרוח שקודם שרקה לי באזניים עכשיו צרחה לי באזניים. רק צווחות השחפים מסביב הצליחו להתגבר עליה. המים של הים שנשארו על הקרקעית הקפיאו לי את כפות הרגליים. הכל רק נעשה קשה יותר, ארוך יותר ובלתי הגיוני יותר. עכשיו זה לא שהיתה כאן תחושת היי כמו אז שיצאתי מהיער כמו אוירון. זה לא היה זה. זה היה בדיוק בקצה השני של הסקאלה. מן תחושת התרסה. מן תחושה של "הנה, אם את ("המפלצת") יכולה לי, אז קחי אותי עד הסוף. אני לא נלחמת, אני לא מקלה על עצמי בואי נשחק לפי הכללים שלך". תחושה של כניעה. ואיכשהו בהפוך על הפוך זה עשה את הכל ליותר נסבל. הייתי דמות פתטית וקטנה שבקושי מתקדמת כנגד הרוח, שהרגליים שלה קפואות אבל עם סוג של השלמה. הרגשתי כמו איזו נמלה בלב הטונדרה וככה המשכתי לרוץ על השפל במקביל לחוף במשך עשרים דקות עד שהים חסם אותי ואילץ לשבור לחוף חזרה והביתה. זו היתה פעם ראשונה שהרגשתי תחושת אוקסימרון כזו של מובסת אך ידי על העליונה.
כל הסיטואציה הזו הזכירה לי קצת את חתול ומטילדה. כשחתול מתעצבן שהיא יותר מדי מסתובבת לו כאן וליד האוכל הוא תוקף אותה. היא בתגובה נשכבת על הגב. זה מביך אותו והוא נעצר. כי איך אפשר לריב עם מישהו שנכנע? איפה ההנאה? אז הוא מסתובב והולך. זה בערך מה שעשיתי למפלצת הזאת שמופיעה לפעמים בריצה. נכנעתי, נתתי לה מה שהיא רוצה והיא הובכה. המשיכה להכות אותי אבל חייכה. אולי גם זו שיטה.
לסיום טיפ קטן ויותר מעשי לאלו מכם שם שרצים. לפעמים כשכלום לא עוזר, כשהכל מתפורר באמצע הריצה, כשהשלילי מאיים לבלוע- לספור צעדים. נשמע טפשי אבל עובד. עד מאה שוב ושוב ושוב. להתרכז במשהו כל כך מונוטוני וכל כך נקודתי מונע פיזור מערכות המוני.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
