ארררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררר
אני שונאת להפסיד.
יופי. אף אחד לא אוהב להפסיד.
אבל יחד עם זה שאני שונאת להפסיד אני יודעת להפסיד כשזה נכון. כשמישהו מכניס לי גול אני יודעת ומוכנה להודות בזה ולחפש את החורים בהגנה שלי. אבל אני שונאת ולא מוכנה ולא מסוגלת להפסיד כשזה לא נכון. והפעם - זה לא נכון. זה פשוט מוציא אותי מדעתי. אני יושבת וקוראת את פסק הדין של השופטת והבטן שלי מתהפכת. באמת??? זהו???? זה מה שיש לך ???? לקח לי יממה שלמה כדי לאזור אומץ להיות מסוגלת לצלול לפסק הדין, כדי לראות מה פספסתי, איזו אבן לא הפכתי, איזו הלכה שכחתי איפה הכניסו לי. יש בזה מן פחד כזה של אשמה. ואז אני קוראת ותסלחו לי, התגובה שלי היא תדהמה של "בואנה, מה היא סתומה"? אני מצטערת שדווקא היום מכל הימים החלטתי לעבוד בבית קפה שמלא באנשים ולא בבית לבד. זה בדיוק מסוג הרגעים שבהם הייתי קמה על הרגליים ומסתובבת ומקללת וצועקת בגסות נוראה עד שהייתי נרגעת. בא לי לתפוס את האיש שיושב כאן לידי ולהגיד לו "אדוני תסתכל, תקרא, אתה לא מאמין איזו רדידות" ולדחוף לו את המילים בעברית מתחת לאף שיקרא. אבל אני פוחדת שיגרשו אותי או יעצרו אותי אז במקום זה אני כותבת פוסט. וידאתי שלא פספסתי דפים בפסק הדין, שזה באמת זהו, שזה מה שהיה לה להגיד עד כדי כך הוא היה נורא. אין לוגיקה אין היגיון יש פסיחה על כל הסעיפים יש ניתוח לא הגיוני. יש חמלה. את זה אתן לה. אבל זה לא מספיק. או אלוהים התסכול הוא נורא.
אין מצב אין מצב שאני לא הופכת אותה בערעור. אין מצב. בשביל שזה יקרה צריך יהיה לכתוב הלכה חדשה. במצב הקיים - אין מצב.
סבלנות מילולי.
סבלנות ואמונה.
לנשום עמוק,
להסתכל על ההרים
להרגע
ואז לכתוב את כתב הערעור ולזיין לה את הצורה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
