בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

"שנה הלכה, שנה באה, אני כפי ארימה"... אה סליחה זה לא החג הזה.

אבל בכל זאת שנה חדשה. אני תמיד פוחדת שאם חיים בניכר ופוגשים את השנה החדשה בלי "New year resolution" מישהו עלול לשלול לי את הדרכון הקנדי. זה פשוט חובה. כדי שזה לא יקרה החלטתי שהמטרה שלי לשנה החדשה תהיה  להתחיל אותה חלקה. כן, כן, הבנתם נכון, לעשות שעווה. והצלחתי. עמדתי במטלה הנעלה ובטרם השמיע השעון חצות יכולתי להתחיל דף חלק.

 "בטרם השמיע השעון חצות" זה משפט יומרני שיכול להשמע ממנו שהיית ערה עד חצות. האמת היא שכמו החנונים שאנחנו הקדמנו את היין והחגיגות לשבע בערב ובעשר וחצי כבר היינו במיטה נוטשים את החתול והבנות למטה  לספור לאחור עד שתתחלף לה שנה.

את השנה עצמה התחלנו בבוקר כמו בשנה שעברה במירוץ של 50 ק"מ שבסופו מי שלא טובל במי האוקינוס הקפואים  זוכה רשמית לכינוי נמושה. (החיים מאוד מלחיצים בקנדה שלא יספרו לכם אחרת).

אני לא אלאה אתכם בכל קילומטר וקילומטר מהמירוץ למרות שכבר התרגלתם אבל אני כן רוצה לספר לכם על מוג'ו ודמוג'ו. אלו לא שני רצים מקסיקנים אלא שתי תחושות שחווים בריצה ושכדרכי בקודש הדבקתי להן שמות.

בשנה שעברה אחת ההפתעות הגדולות שלי במירוץ הזה שהיה האולטרא הראשון שלי היתה היציבות של המירוץ שלי. בלי עליות וירידות בלי משברים וקפיצות. יציב. יציב זה טוב. אבל לא השנה. השנה זה היה הרבה מוג'ו ודמוג'ו. מקום משכנם של השניים האלו הוא בין עצמות הירך באזור האגן-בטן תחתונה. שם נמצא חדר הבקרה, מגדל הפיקוח וחדר המנועים של הגוף כולו. היו לי 25 קילומטרים ראשונים מצויינים. אחרי נקודת הסיבוב ותחילת הדרך חזרה- פאףףףףף. ביג דמוג'ו.  חדר הבקרה בין עצמות הירך היה ריק ונטוש. כסאות ריקים, אין טייסים, מסכים נטושים, רעשים לבנים, עטיפות ג'לים זרוקות על הריצפה. במצב כזה אתה נותר לבדך במערכה. בכוחות עצמך אתה צריך לשים רגל אחת לפני השניה וזה קשה וזה לא יפה וזה לאט חורק ומתיש. קיוויתי שהוא יהיה קצר. דמוג'ו גמד. כל הפטנט הוא לא לתת לו לשקוע לתוך הנשמה. הוא שם בגוף ואין מה לעשות הוא עובדה אבל הוא לא חייב להשתלט על הנשמה. חמישה עשר קילומטר הוא היה בתוכי וזה המון. כמעט, כמעט איבדתי תקווה שהוא יעלם, כבר הבטחתי לריצה הזו שאני אאמץ אותה לחיקי גם בתור הברווזון המכוער שהיא.

ואז פניתי ימינה לרחוב האגוז לפני שעוברים את הגשר.  עשרה קילומטר אחרונים ופתאום הפתעה. כמו הגיבור במערבון ברגע הקריטי מוג'ו בא. סתם ככה בלי שום התראה  או מעשה מצידי. בבת אחת הכל משתנה. מבחינה מטאפורית התחושה של מוג'ו היא תחושה של "כל הנוסעים מתבקשים לחזור למקומות ולהדק חגורות" תחושה של

"yes baby that's what I am talking about". מבחינה פיזית זה כאילו שבאותו חדר בקרה בתוך האגן כל העמדות מאוישות, נדלקים האורות, נשמעים קליקים של דברים שנופלים למקומם ויש יד נעלמה שאוחזת באגרוף איתן את כל קצוות הגוף שנאספים שם ואומרת "עלי, אני מחזיקה, רוצי" והגפיים משתחררות ואפשר לרוץ כי יש מי שדואג בשבילך. והמוג'ו הזה הוא מרגש. לא רק בגלל שפתאום  קל יותר לרוץ  אלא בגלל שזו המתנה הכי יפה שהגוף יכול לתת לך. כאילו הוא אומר "הנה, אני כאן בשבילך, אני דואג לך, רוצי". זה הגמול הכי טוב שמקבלים על ההשקעה ועל האימונים. זה סוג של חסד ועל חסדים אני מודה.

בסוף גם לא יצאתי נמושה. טבלתי טבילה שלמה. 

שתהא 2012 טובה.