בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

עוד לא מצאתי את ההקשר שהעיר בי את הזיכרון הזעיר הזה. אולי אין בכלל הקשר. למרות שבדרך כלל יש. צריך רק לדעת היכן לחפש. 

בשנים שלפני שעברנו לקנדה גרנו בעיר בשרון. עיר שכבר אז היתה פלצנות בהתהוות לצד העיר הותיקה והישנה. כסף שיוצא מתל אביב לבנות לעצמו מרחב מחיה. 

אנחנו גרנו בדירת שלושה חדרים קומה רביעית בלי מעלית אבל זה לא משנה. ברגע שמחפשים לילדה גן טוב מתערבבים עם כל סוגי האנשים שמאכלסים את הסביבה.

ובגן היתה ילדה אחת שקראו לה רוני. ורוני הזמינה את  הבת שלי אליה הביתה לשחק. אוי. כמה אני לא מתגעגעת לשנים האלו. הסיוט של כל אם מאותגרת חברתית כמוני הוא הגיל הזה שבו מפגש של הילדים משמעו גם מפגש אמהות. 

אמא של רוני היתה אדריכלית והיה לה בית של אדריכלית ומטבח של אדריכלית ותסרוקת של אדריכלית ובגדים של אדריכלית.

ואני זוכרת בבהירות את התמונה הזו שבה אני יושבת עם הבנות על הריצפה  בין אלפי צעצועים והיא מעבר לדלפק העץ של המטבח הפתוח מוזגת קפה לכוסות ושואלת:

"אז מה, איפה את עובדת?"

"במשרד עורכי דין בתל אביב" אני עונה.

והיא ממשיכה למזוג ובלי שום היסוס בקולה ,בלי שום הפוגה ולו לשבריר שניה בביטחון גמור  אומרת:

"אה לא ידעתי שאת מזכירה במשרד עורכי דין"

שתיקה.

נעלבתי נורא.

לא מזה שאני אולי מזכירה. זה לא מעליב. אלא מזה שהיא אפילו לא העלתה בדעתה לרגע שאני  עורכת דין. כאילו שזו לא אפשרות הגיונית בכלל שמונחת על סקאלת האפשריות.

אני זוכרת שאחר כך בבית ניסיתי להיות כנה עם עצמי. לראות אותי דרך העיניים שלה. שכנעתי את עצמי שזה היה רק ממראה עיניים ובזה, אני לא לגמרי יכולה להאשים אותה. כשכל האמהות היו מופיעות לבושות נורמאלי אחרי העבודה במכונית נורמאלית לאסוף את הילד או הילדה אני הייתי זו שהמשחק שלה עם הבת שלה במשך השנה היה "תנחשי איך הולכים הביתה היום". בימים שהיה לי מספיק זמן הייתי  בדרך מהעבודה  עוברת בעבודה של האיש שלי משאירה לו את האופנוע ומגיעה בג'יפ המרוט החבוט והרוסי שלנו דרך שבילי הפרדסים  לאסוף את הילדה. בימים שלא היה לי זמן הייתי מופיעה בגן עם האופנוע לבושה במעיל רכיבה מאובק וענק  נועלת את האופנוע  בגן ליד החומה הנמוכה ולוקחת אותה הביתה על הכתפיים. ובימים של אמצע הייתי  עוברת בבית לוקחת את האופניים עם מושב הפלסטיק הסגול ואוספת אותה ככה.

אז אני משערת (או לפחות מקווה) שזה מה שהביא אותה למסקנה הכל כך ברורה. מראה עיניים שלא מתאים לסטריאוטיפים שיש לנו בראש ולא ההנחה שאני לא מספיק חכמה. 

אבל בכל זאת זה מסוג הדברים הקטנים שעד היום מעליבים אותי כשאני נזכרת בהם. כי אפילו אם זה מה שהיא חשבה בתוכה, יכול להיות שאני המזכירה, יכול להיות שאני בכלל המנקה, אבל לפחות תני לי הזדמנות ולו רק מתוך נימוס להציג את עצמי לפני שאת ככה קובעת גירסא. 

שורה תחתונה- אני נראית כמו הומלס.