בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

ארבע פעמים בעונה אני תורמת בעקיפין כסף למועדון הטריאתלון שלי בזה שאני נרשמת ומשלמת לאימוני שחיה, מגיעה לאימון הראשון בלבד ויותר לא מופיעה. אני אוהבת לשחות אבל מאוד לא אוהבת בריכה (געגועי לים התיכון). הדבר היחיד שאני מתעבת יותר מבריכות זה מלתחות של ברכות. חוץ מזה אני לא אוהבת אימונים בערב מאוחר. תחברו הכל ביחד ותקבלו את הדיסוננס הקבוע שלי. אני צריכה ללכת לשחות אבל לא הולכת.  בסוף אני תמיד הולכת לבד במועדים אחרים לברכות אחרות. אבל מה, אני תמיד נרשמת. שיהיה. לתרום כסף זה חשוב.  הסתיו הזה זה לא היה שונה. המייל עם הימים האופציונאליים הגיע איפושהו בתחילת ספטמבר, הסתכלתי וחשבתי לעצמי באיזה יום בא לי לענות את עצמי בקצת יסורי מצפון וחרטה על זה שאני לא הולכת והחלטתי על יום שישי בערב. יום טוב ליסורים.

כשהגיע היום המיועד של האימון הראשון התייצבתי כמיטב המסורת בבריכה. צעדתי מרוצה מעצמי בבגד ים אחרי שצלחתי את המלתחות וישר הבנתי שמשהו לא מסתדר שם. לא היה אף אחד שאני מכירה, הקבוצה ששחתה בבריכה שלנו היתה בכלל באמצע אימון ושום דבר לא היה נכון. התקשרתי לאיש שלי ביקשתי ממנו שיכנס לאתר האינטרנט  ויראה איפה טעיתי. הוא מייד אמר לי שאני אמנם ביום הנכון ובבריכה הנכונה אבל שאין  שום אימון בשש וחצי בערב אלא בשש וחצי בבוקר!!!

האמת? אופייני לי. מה אני מבינה. רואה משהו, לא בודקת עד הסוף, מכניסה את מספר הויזה און ליין, יאללה נרשמתי. "אה באמת היה כתוב am ולא pm? בחיי לא ראיתי".  (כאן היה צריך לבוא אייקון שלו מגלגל עיניים כשאני חוזרת על כאלו טעויות חדשות לבקרים). 

עכשיו בואו נספור אחורה רגע. אימון מתחיל בשש וחצי בבוקר, לפחות 10 דקות התארגנות במלתחות שש ועשרים, מדובר בחצי שעה רכיבה על אופניים (בעליות) עד לבריכה זה כבר עשרה לשש,  בלי קפה אני לא זזה מהבית לשום מקום, מפה לשם הגענו לאיזה חמש ומשהו בבוקר. פחחחחח. בעונה שבחוץ בשעה כזאת יש אפס מעלות, חושך מצריים, אמצע הלילה  וזה אפילו לא שנת אימונים לאיש הברזל. גיחכתי לעצמי. האמת זה אפילו יצא לטובה. זה חסך ממני את היסורים ואת נקיפות המצפון בשעות המובילות לאימון מהסיבה הפשוטה שבכאלו שעות אני ישנה. פשוט מחקתי את האימונים האלו מהתודעה ובטח ובטח עם כל מה שהלך כאן בבית.  היה כלא היה.

ואז יום אחד איליין , חברה לאימונים שלחה לי מייל שהיא ראתה שאני רשומה, שיש לה ציוד להחזיר לי עוד מהקיץ, שאפשר לשתות קפה אחר כך ולמה אני לא באה?

"השבוע אני בטוח אבוא" אמרתי ולא באתי.

"לא, לא , הנה השבוע אני באה" אמרתי ואפילו כיוונתי שעון ושוב לא באתי.

ואז בפעם השלישית כבר נגמרו לי התירוצים והחלטתי ללכת. פעם אחת לא תהרוג אותי.

אז הלכתי, והצצתי ונפגעתי.   לא צפיתי את זה ולא ראיתי את זה בא. עכשיו  הפכתי למכורה.  יש המון קסמים באימונים האלו של הבוקר. קודם כל יש את הבריכה עצמה שהיא אולימפית, בחוץ ולגמרי פתוחה. לא דבר נורמאלי בארץ קרה. המים קצת מחוממים והבדלי הטמפרטורה יוצרים אדים מכושפים על פני המים. כמה תנועות חתירה והמאמן הופך לדמות ערטלאית ערפילית מסתורית ורחוקה. יש את הרכיבה השקטה והבודדה למעלה כשרק הפנס של האופניים מאיר קרן אור דקה על הכביש. אתמול היה ירח כל כך מלא וכל כך נמוך שנראה היה שבסוף העליה אני אגע בו. והיה את האימון ההוא שבו שחינו כשירד שלג. לא יודעת אם יצא לכם  פעם לשחות בחושך כשמלמעלה יורד שלג ממש על הידיים והפנים תוך כדי שחייה זה מופלא. חוץ מזה תמיד בתחילת האימונים בכל פעם שמוציאים את הראש מהמים  יש ירח וכוכבים ואיפושהו לקראת הסוף פתאום יש אור מהסס של יום שנדחס בכח בין העננים.  

הפכתי להיות  מאלו שלא מפספסים. שתמיד באים. לא רק שאני מתמידה אני גם הולכת להרשם לאותו אימון באותה שעה גם בעונת החורף הממשמשת ובאה  ברגעים אלו . עונה בה הטמפרטורות יהיו נמוכות יותר, החושך יהיה סמיך יותר, השלג יהיה לבן יותר ואני אהיה סקפטית פחות. 

-

קרקרים: (נטול גלוטן, טבעוני)

חומרים: 

חצי כוס קמח אורז חום.

חצי כוס קמח שקדים (פשוט טוחנים שקדים בבלנדר)

2 כפות זרעי פשתן טחונים

כפית שמרים לא פעילים.

רבע כפית אבקת שום

חצי כפית מלח

חצי כפית טימין יבש

חצי כפית רוזמרין יבש

רבע כפית אבקת סודה לאפייה

2 כפות סומסום

רבע כוס מים

חצי כפית שמן זית.

מחממים תנור ל 180 מעלות.

מערבבים את כל החומרים היבשים בקערה.

מוספים את המים והשמן לשים לבצק בידיים ועושים כדור. (עניין של חצי דקה)

מרדדים על נייר אפיה הכי דק שאפשר. לא נורא אם נקרע קצת בקצוות.

עם גלגל פיצה או סכין חותכים לריבועים.

אופים כ- 20 דק'. מקררים.

שומרים בקופסא אטומה ואוכלים ואוכלים.