בשני הבקרים האחרונים לא התארגנתי טוב מבחינת תכנון זמנים. לא בדיוק תופעה חריגה. כתוצאה מכך אני נכנסת הביתה מתנשפת אחרי אימון ריצה בערך שעה לפני שאני צריכה לצאת שוב לאיסוף ואין שום ארוחה מוכנה. פעם במצב כזה הייתי מהר מהר מכבסת איזו פסטה במים רותחים שופכת עליה רסק עגבניות ומרוצה.
אבל זה פעם. עברתי דרך ארוכה. אתמול בשעה הזו שהיתה לי הכנתי מרק אפונה, קציצות טבעוניות, אורז, ירקות מאודים, ובשבילו -פשטידת רועים. (עם בשר ופירה והכל).
היום בשעה ורבע שהיתה לי אפיתי קרקרים טבעוניים, הכנתי חמאת שקדים, תערובת תבלינים לצ'אי, פסטה ברוטב פסטו, קינואה, ובשבילו- עוף צלוי.
עכשיו שתבינו, שום דבר לא מוכן מראש או מקופסאות. הכל לבד מהתחלה כמו ילדה גדולה. לא, אני פשוט לא רוצה שתהיה כאן אי הבנה כי אפילו אני לא מאמינה.
אני יודעת שיש אנשים, אולי גם בין הקוראים שבטח מושכים בכתפיים ומגלגלים עיניים כי מה העניין, הם מסוגלים להכין ארוחה לעשרים איש בשניה בלי שום התראה. אבל אני? אני?
שאני אכין כאלו דברים תוך שעה בלי לבכות, בלי לחבוט את הראש בקירות בלי לזרוק את עצמי ולרקוע עם כל הגפיים על הריצפה?
האמת, אחרי שאני מסיימת והכל מוכן ומסודר אני יוצאת מדלת הבית ואני מאוד מתפלאת שהשכונה שקטה. איך זה שלא נאספים מסביב המוני אנשים מריעים לי, מוחאים כפיים ומזמינים אותי לקבל איזה אות הצטיינות מהמלכה?
ממש מוזר. מופנמים הקנדים האלו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
