מכיוון שאני לא אוכלת בשר ולא מוצרי חלב ולא ביצים ולא חיטה ומשתדלת גם לא מזונות מעובדים ישנם מעברים וקירות שלמים בסופרים שהפכו להיות בלתי רלוונטים לגבי. הסופרים כאן גדולים ועמוסים במנטאליות אמריקאית טיפוסית ולמשל קורנפלקס או קרקרים או תפוצ'יפסים או עוגיות כל אחד מהם זה קיר שלם במעבר עצום בגודלו ובצבעוניותו. כשאנשים שומעים מה אני (לא) אוכלת התגובה הטבעית היא "אוי אז את ממש מוגבלת" ויש בזה משהו נכון מן הסתם. יש המון דברים שלא.
אבל , מה שגיליתי להפתעתי הוא שכשאני נכנסת לסופר מציפה אותי תחושה של הקלה. מן הקלה כזו של "איזה כיף אני לא צריכה להתמודד עכשיו עם השפע הזה". אני אומרת להפתעתי משום שזו הקלה שבכלל לא ידעתי שקודם לכן היתה מועקה. זה לא שלפני כן הייתי הולכת לקניות וחושבת "אוי לא, איך אני אבחר" ואני גם לא מהמתלבטות שלוקח להם שעות לעשות קניות בסופר ולכן ההקלה הזו באה לי קצת בהפתעה. העושר והשפע והמבחר מתקשרים בדרך כלל עם דברים טובים. עם היכולת לבחור בחירה חופשית, עם גורלנו ששפר עלינו, עם סוג של עושר של עולם מודרני וחופשי. אבל כנראה שמתחת לזה, אצלי לפחות זה גם גורם למועקה. לעומס. זה כבר יותר מדי. כנראה שמקל עלי להשתחרר מבחירות יומיומיות אין סופיות קטנות ומצטברות מהמחשבה התמידית שאולי לא בחרתי טוב, שיש אחר, שיש נוסף, שלא ניסיתי, שלא טעמתי, שלא שלא שלא. אפילו אם רוב המחשבות האלו הם כמעט בתת מודע. פתאום הצמצום הזה, הדבקות בפשוט ובסיסי, פירות, ירקות, קטניות אגוזים וזרעים, במקום לגרום לי לקלסטרופוביה קולינארית שחררה אותי.
התחושה היתה לי קצת מוכרת וניסיתי לחשוב מתי חשתי אותה לפני כן. ונזכרתי. זה קרה בכל מה שקשור לנעלי הריצה. עברתי לריצה יחפה לפני למעלה משנה לא בגלל שלא אהבתי לקנות נעלי ריצה. בגלל שזה אתגר אותי, התאוריה מאחורי זה היתה לי הגיונית ואהבתי את זה . אבל כתוצר לוואי מזה גיליתי איזו הקלה היתה לי להשתחרר מהתעשיה העצומה הזו של נעלי ריצה. יש הרי המון חברות גדולות וטובות. נייק, אדידס,סקוני, ברוק, מונטרייל, סולומון ואלו רק חלק. הטכנולגויות כל הזמן משתפרות ומשתנות. יש נעליים לריצת שטח ונעליים לריצת כביש ונעליים לתמיכה בקרסול שטוח ובקרסול קעור ועם יותר שיכוך ועם פחות שיכוך וכל זה עוד לפני שחשבנו על איך הן נראות. המגאזינים המקצועיים של ריצה וגם של טריאתלון מלאים בסקירות וביקורות וכתבות בנושא נעליים שמתפרסות על גבי עמודים שלמים. אז נכון שגם קודם כשמצאתי נעל שטובה לי דבקתי בה פחות או יותר אבל עדיין, אי שם בראש כנראה תמיד היתה המחשבה "ומה עכשיו עם נעלי שטח, ורגע אומרים שלטריאתלון כדאי אחרות ואולי הגיע הזמן להתקדם או להחליף ואולי לא בחרתי טוב ואולי ואולי ואולי". להפנות גב לכל זה ולצאת לגמרי מהמשחק היה ועדיין -משחרר נורא.
אז ברור לי שזה אינדבדואלי ומינימליזם לא מתאים לכולם. אבל אי אפשר שלא לחשוב שאולי השפע הזה שמקיף אותנו כבר עבר את נקודת שווי המשקל ושהוא מתחיל לחבל בשלוות הנפש ובאושר בלי שאפילו נדע. מן אויב סמוי כזה. סתם נקודה למחשבה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
