אני מנסה לדמיין רגע עולם.
עולם שבו את לא צינית לזה.
עולם שבו אני מנקה את עצמי מהפחדים.
עולם שבו אין שיפוט.
אני באמת לא מנסה לעשות את זה סביבי
אבל כן יש לי גם את ההתמודדות שלי עם כל דבר
ואני באמת תוהה:
האם את אוהבת אותי? (לא בקטע של ילד קטן)
האם את באמת בוטחת בי?
האם את מאמינה בי?
האם את מאמינה בנו?
האם את רואה בי בן זוג אמיתי?
האם את רואה בי שותף אמיתי?
ואם התשובה על כל זה היא כן.
אז למה כל שבוע (זו לא הגזמה) את מתרחקת ממני?
באמת, בחיי שאני לא מבין את זה.
ושוב, אני לא שופט.
אני מבין שזה זר לי ואני לא מבין.
אני אפילו לא בטוח כמה זר לי. הרי גם לי יש את הדפוס הזה לפעמים.
אבל כשאני מציע את זה את מגיבה כל כך רע ואומרת לי להפסיק ואז את עושה את זה כל הזמן. אז הטיעון שזה רק מפריע לי בטל.
זה שזה מפריע לי זה נכון. זה שאני אולי צריך לנקות שם דברים זה כנראה גם נכון.
אני עדיין אשמח להבין יום אחד. למה בעצם להתרחק ממני כל הזמן?
מה זה נותן?
אני מבין שאת טוענת שאני לא נותן לך את מה שאת מצפה. אני גם יכול לומר זאת הרבה פעמים.
אבל האם זו תגובה לגיטימית לאכזבה? (כי בסופו של יום זה מה שזה)
וגם אם המילה לגיטימי/ת מיותרת כאן. השאלה המהותית ואולי היותר נכונה כאן היא:
האם זה נותן לך או מקרב אותך יותר למה שאת צריכה/רוצה/מחפשת?
חוששני שלא (אנא, תקני אותי אם אני טועה)
אני לא מרגיש שאני לומד מכך כלום ולא נראה שאת מאושרת או שמחה יותר או מקבלת את מה שאת רוצה או צריכה.
אני חושב שיש גם לך כאן הרבה פרדגימות, אמונות מגבילות ושאר ירקות וזה סתם לופ שחוזר על עצמו שוב ושוב לשווא.
זה אפילו לא משנה אם זה משהו שאני עשיתי או לא.
אני מוכן לקבל את זה שלפעמים אולי צריך ספייס. לא מבין למה זה חייב להיות *ככה* ולמה בתדירות כזו גבוהה?
אני מודה, אני מבולבל.
ובעיקר אני תוהה:
האם בעולם שבו אני באמת נקי ואין בי שום שיפוט. האם הייתי רוצה לחיות ככה?
אני רוצה לקבל אותך כמו שאת.
לצד זה אני חייב להודות: אם אני קשוב לצרכים שלי. אני ממש לא בטוח שכך אני רוצה לחיות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
