מדהים איך דברים משתנים.
אני חושבת שהשנה זכיתי ללמוד דבר ממש נדיר כחלק מהאמונה שלי בשינויים וזהו תהליך התבגרות.
ואני לא מדברת על גיל ההתבגרות אלא על ממש איך אופי של אנשים, מקומות, תהליכים ומעשים פשוט משתנים ומתבשלים והופכים להיות משהו עם הרבה יותר תובנות ולקחים.
זה משהו שתמיד ריתק אותי בתור ילדה והעלה בי מחשבות של איך ייראה ההוה שלי היום בעוד 20 שנה בעייני, איפה אני אעמוד ואיך זה בכלל לזכור אחורה במושגים של עשרות שנים ולא יחידות בודדות.
עם הזמן התפכחתי קצת והפכתי את המחשבה על זה ליותר בכיוון של בקשה מאשר תהיה, יותר להחליט איך בדיוק הייתי רוצה שזה ייראה ולשאוף לשם, לכוון את החיים שלי לשם ולעצב את עצמי בדרך לשם.
והחלק הכי יפה בעניין הפילוסופי המורכב הזה שלפעמים נראה לי כמו ערימת שטויות שמבזבזת לי את הזמן, זה שה"שם" שאני מדברת עליו הופך להיות תוך רגע ל"כאן".
וכל זה הוא בעצם סוג של הקדמה למה שבאמת ניסיתי להגיד- מה שיש לי עכשיו הוא סוג של חלום.
החלום שהיה לי לפני 8 חודשים, שהחל בעצם לפני שנה וארבע, שהמקור שלו בעצם בסוף 2007, או בתחילת 2007, או בגן, בעגלה ובשניה הראשונה שהתחלתי לחשוב.
השגתי מה שרציתי וביקשתי משהו חדש. שגם אותו, מסתבר כבר קיבלתי וכך הלאה...
וזה לא שהבקשות שלי מתגשמות בלחיצת כפתור, ממש לא. זה דורש המון עבודה מאומצת, אמונה בעצמי, ולקיחת החלטות, בחירות וסיכונים שהם לא מובנים מאליו כלל. וסבלנות וכוח סבל והנאה מהדרך רק מעצם היותה הדרך לאן שאני באמת רוצה להגיע.
לאהוב את עצמך זה לא דבר קל, וחטאתי רבות בהזנחה עצמית במהלך הזמן אבל אי אפשר להתקדם בלי ההבנה שלא אוכל לעשות דבר בשביל עצמי אם לא אוהב את עצמי, ולא אוכל לקוות שיעריכו אותי אם לא אעריך את עצמי.
ולאהוב את הדרך שלי ולהאמין בה. לאהוב את הדברים הקטנים שבחיים שהופכים כל דבר חמוץ למתוק מדבש. לאהוב את החוף שיש לי מתחת לדירה, ואת הדירה עצמה, ואת מי שגר בה, בייחוד את זו שישנה איתי בחדר, שישנה במיטה שלי בכל לילה ומתעוררת ללו"ז שלי בכל בוקר, לסדר יום שבניתי בעצמי ולדברים שנרקמים בסנכרון מושלם בזכות עבודה קשה. לאהוב את כל זה.
לאהוב באופן כללי.
להתנזר קצת ממרמור ולשמור על הציניות בגבולות הטעם הטוב.
ללמוד המון על הסביבה שלי ובעיקר על עצמי.
לתת לעצמי להתמכר ליופי ולריח ולטעם ולקולות של הדברים הנפלאים שנמצאים כל כך קרוב ונוטים לשכוח מהם.
לדעת לעצור את כל ההמולה והטירוף, לקחת נשימה עמוקה ולצלול אליהם חזרה בידיעה שהם מקור הכוח שלי.
לא לשכוח בשם מה אני עושה את הדברים שלי, את הערכיות, המוסריות והחינוך שקיבלתי שמנחים אותי תמיד.
ואת האנשים שלי שהם הצבא שעומד מאחורי בכל המלחמות הקטנות שלי של היומיום.
אלו הם קצת מהדברים שלמדתי ואני ממשיכה ללמוד בכל יום שעובר, וזו הדרך שלי לרכז את מסקנות השנה שחלפה ותפילות לשנה שמתחילה.
שנה טובה =)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
