חייכו, הכל לטובה =]

השעה 3 וחצי לפנות בוקר, ואני בשמירה. אני גם עייפה.

עכשיו אני במוצב עם 6 אנשים ועושים רק 4-8 (4 שעות שמירה 8 מנוחה), אני נתקעתי עם השעה 2 עד 6. 2 עד 6 בצהריים ו2 עד 6 בלילה.

גם בצהריים כתבתי מכתב, וגם עכשיו, כי אני מגלה שזה גם מעביר את הזמן יופי, וגם משמש כפורקן, אפשר לרשום הכל.

ביום שלישי יש לי יומולדת, 19. וואלה שיהיה לי מברוק. אולי זה יהיה יומולדת עצוב.

כי במקום להיות עם מי שחשוב לי אני בגבול. נכון, אני בחרתי.

אני פה, אבל אני לא בטוחה שהמצב בבית טוב יותר. אולי עדיף להישאר פה אחרי הכל.

לפני חודש חשבתי שיש לי את כל העולם בכף היד הקטנה שלי.

טוב רגע נקטעה לי הכתיבה בגלל צפרדע או משהו כזה בעמדה, הנה היא מקפצת לה החוצה.

איפה הייתי? אה כן. הכל היה טוב בערך עד הפציעה. נפצעתי בברך וזהו, זה פתח ת'דלת לצרות.

אומרים שצרות באות בצרורות. זה נכון במקרה שלי לפחות. נפלתי חזק. אפשר לומר שלא ידעתי איפה לקבור את עצמי.

היום, כמה שבועות אחרי, הבעיות נשארו אותן בעיות.

שום דבר לא יאחה לי את הלב השבור. אף אחד לא ירפא לי את הברך והיא תמשיך לכאוב ואולי תדפוק לי ת'יציאה לקורס מפקדים. שום דבר לא יחזיר לו את העין, ולא ימחק את הזיכרון של אמא שלו בוכה. שום דבר לא יחזיר לי את הזמן אחורה כדי לשנות הכל כמו שהייתי רוצה.

אף אחד לא יחבק אותי ויגיד לי "הי הכל יהיה בסדר זה פשוט תורך לסבול עכשיו."

להגיד שאני במצוקה נפשית? כן, גדולה, אני מודה בזה.

שיבוא כבר מישהו שיוציא אותי מהבוץ התובעני הזה כי אין לי כוח.

אני מסתכלת עכשיו החוצה, על החושך. דבר שלא יכולתי לעשות לפני שהתגייסתי. שומעת את נהר הירמוך.

המקום הזה כל כך מדהים, ביום. בלילה זה סיפור אחר לגמרי. כל הפסטורליות הזאת הופכת לחור שחור אחד גדול.

צריך לראות, ולהקשיב. על זה נאמר אם יש גן עדן ככה הוא נראה, אם יש גיהנום ככה הוא מרגיש. למרות שלגבי גיבהנום זאת קצת הגזמה.

ושוב נקטעה לי הכתיבה לכמה דקות. הפעם בגלל רכב סיור מירדן שהאיר לפה עם זרקור, שזו עבירה על חוקי האו"ם ד"א ואסור להם. טוב נו.

אז די צריך לשמור שאף אחד לא יחצה את הגבול ויתחיל לרסס את כולם. כמה שזה לא הכי ריאלי בעולם, אבל עדיין קיים סיכוי. איזה תמהוני משוגע או משהו.

השעה כבר 4 וחצי. העברתי שעה בכתיבה ובתפעול האירוע הזה. יש לי עוד שעה וחצי.

אני מלאה מחשבות. אני מתגעגעת. כל כך מתגעגעת. רק מתה שהכל יהיה כמו קודם, שיחזור ויהיה טוב.

לא רוצה להיות תמימה. לא רוצה. זה גובה ממני מחיר גבוה מדי.

כאן, ובמוצב השני, הכל טוב. שומרים, צוחקים ונהנים. נשמרים על שפיות, כמה שזה מוזר להגיד.

אבל המצב כאן הרבה יותר טוב מהמצב שם, וכאן אני יותר מדחיקה ויותר שוכחת.

אני צריכה ללכת להעיר את כולם לכוננות עם שחר, כלומר, השעה שבין אור לחושך בה הראות לא טובה והסיכוי להתקפת מוצב הכי גבוה.

אין כמו לכתוב. במיוחד בשמירה. איזה פורקן.

מכתב שכתבתי בשמירה באמצע הלילה...לא הראשון, ואולי גם לא אחרון מי יודע.