חייכו, הכל לטובה =]

אם יש גן עדן / רון לשם

עמ' 260-265

"בקושי שבע. בום, צעקות "טילים, טילים, טילים!" אחר כך מישהו פרץ בכריזה: "כרמל א' לעמדות," כוח כוננות מיידי, ומישהו חצה את המסדרון צורח: "פצועים בירוק!" ואני כבר הייתי בדרך לשם, רצתי כמו משוגע במעלה המדרגות האינסופיות שמובילות אל העמדה, בלי קסדה, מתנשף, העיקר להגיע. מדובר אמנם במאה חמישים מטר טיפוס בסך הכל, אבל בפעם ההיא לא הצלחתי לנשום, זה נראה לי כמו סוף העולם, הרגשתי כבד. הסברתי לעצמי שייתכן שהשומרים ביצעו את התרגולת, והספיקו לקפוץ מהעמדה, ונפלו מהקפיצה ושברו את הכתף, ואנחנו אפילו לא נצטרך לפתוח חוסם עורקים בבוקר הזה. טיל כזה, מה הסיכוי לברוח ממנו? שתיים וחצי שניות הוא באוויר, מקסימום שש, איך תזנק אחורה, אל הבטון המזוין? הנהלים כולם חרטא. אולי, בכל זאת, זו רק הרגל שנשברה, מילמלתי לעצמי, ואולי רק בובות השעווה התבזבזו. אבל ריח של עוף שרוף, חריף חריף, היה שם, כמו שלא הרחת בחיים שלך. עשן כבד עלה מתעלת הלחימה. כל שקי הפק"ל שמסביב נפלו. אלדד היה מוטל על הרצפה, דם כיסה את שתי עיניו, רסיס חצי ירח קרע לו את הקרסול, ורסיסים כיסו את הפנים, אבל נראה שלם, חי. הוא הצליח לזחול עד מכשיר הקשר, לדווח, ראיתי את שובל הדם. ניגשתי אליו. "אני לא רואה כלום, לא רואה בעיניים," אמר. "זה בסדר, זה רק חול, מכסה לך את העיניים, העיקר שתהיה רגוע," עניתי לו, ליטפתי אותו במצח. היד היתה פתוחה כולה, ראיתי את הגידים, את העצמות. "דבר איתי," אמרתי לו, "דבר איתי, אני פה, הגעתי." "אני לא רואה," הוא ענה." ריבר וצוות פינוי הפצועים פרסו אלונקות, התחיל בטיפול. "עזבו אותי," אלדד צעק, "מה עם יונתן? מה עם יונתן שפיצר?" מכת גרזן קרעה לי את הנשמה, אגרוף מחץ ללב. צמרמורת בכל הגוף, בבת אחת, חזקה. איך לא זכרתי? משהו הדחיק לי, עצר אותי מלשחזר את לוח השמירות, מלשאול את השאלה. רצתי פנימה, גיששתי בתוך הענן השחור, מנסה לפלס דרך בהמשך התעלה. ירדתי על הברכיים, מיששתי את האוויר ואת האדמה. צעקתי לו, "שפיצר? יונתן?" הוא לא ענה. שניות אחר כך ראיתי לפני גוף, במעורפל, רגליים. הוא שוכב על הגב. רכנתי, מתאמץ לראות. תפסתי אותו בווסט, בשתי הזרועות ומשכתי. עוד הספקתי לחשוב לעצמי, בחלקיק רגע, שהוא קל מדי, שאין התנגדות למשיכה, שזה מוזר. לפני שהספקתי לעכל את המשמעות, ראיתי את הדבר הנורא. כל הראש, מכתף לכתף, היה חסר. שתי הידיים נשארו תלויות. והכל שרוף מבפנים. לא יורד דם. נשרף. מיד הרפיתי, עזבתי, נבעטתי אחורה. לא רציתי להתקרב לזה יותר. פורמן רכן לצדי. "רד למטה," אמר, "תדווח ותכין את הנקפדון לחילוץ." אבל אני לא יכולתי לזוז, הרגשתי מתמוטט כמו מגדל קלפים. וגם ריבר נכנס. תפס את הגופה, צרח. הניח את המצח על הבטן של שפיצר, אחז חזק ולא הרפה. פורמן ואני ניסינו להדוף אותו, למשוך אותו החוצה. לא היה אפשר. במשך דקות ארוכות אני לא זוכר מה עשינו. הן פרק מחוק אצלי. אבל היינו שם בפנים. עד שהחלטתי שאני מוכרח לעבוד כמו קצין, באופן מקצועי. פורמן צעק, "כולם על ארבע, בזחילה, לא לבלוט מעל התעלה," שלא נחטוף עוד טיל. אחר כך הוצאנו את ריבר, וחזרנו פנימה כפופים, פורמן ואני, כדי להוריד את הגופה. אני אחזתי בחצי גוף עליון שלו, העמסתי עלי. פורמן החזיק את החצי השני. הלכנו ככה עד למדרגות. שני חיילים מצוות הכוננות חיכו שם עם אלונקה פתוחה. העמסנו אותו ומיד כיסינו בשמיכה. לא היה שם ראש. חזרנו לחפש את הראש. מהלחץ הייתי זקוק לאוויר, הרבה אוויר, אבל בתוך העשן, זה היה בלתי אפשרי לנשום, הרגשתי איך אני הולך ונחנק, מסתחרר. שאלתי, "אז איפה הראש?" רק שהילדים לא ימצאו אותו בטעות. חיפשנו. "צריך לבדוק מסביב לקיפוד, בין האבנים, ליד הגדר," פורמן התעקש, "אולי הוא עף, ונתקע באיזה סלע, וחזר." חרשנו את התעלה לכל אורכה. כלום. יצאנו בידיים ריקות. שום ראש לא מצאנו, רק בובה, שלמה, שמוטה על הקרקע. "בואנה, ארז, זה עף לליטאני כנראה," פורמן אמר. עניתי שלא יכול להיות. "אולי הוא פשוט התאדה," הצעתי. הוא מיהר לחמ"ל, לשוחח עם הפיקוד, לקבל הנחיות. בדרך שלח את שון ובר-נוי, הבאים ברשימה, לאייש את העמדה. ניגשתי אל המדרגות. ריבר, בייליס, ציון וקוקה חיכו שם. הם שאלו, "איפה?" עניתי שאין, בינתיים, "אין. אולי התגלגל, במדרון, ואין מה לעשות." "יוצאים החוצה לחפש," ריבר אמר, בנחישות. ואני עניתי שישכח מזה, זה מסוכן וזה אסור, יש פקודה מפורשת, לא חוצים את גדרות התחיל של המוצב. נחכה להוראות מהארץ. "אם נחכה הראש ייעלם, ייסחף בזרם," ריבר התעקש, "אני יוצא לחפש, לא אכפת לי." צעקתי לו, "תעצור!" אבל הוא רץ, זינק מעל לתעלה, טיפס על הגדר הקטנה, ראיתי את היד שלו נסרטת. מיהרתי אחריו, לעצור אותו בכוח, אבל לא הספקתי. הוא המשיך קדימה. עצרתי על הקצה. "ריבר, עצור מיד!" צעקתי, "אתה חשוף! עצור!" בייליס הביט בי במבט מתנצל, ואז זינק גם הוא החוצה, וציון וקוקה בעקבותיו, אל מורדות ההר. עמדתי שם חסר אונים, צמוד לגדר, דורש שיחזרו מיד, שאסור להם להפר פקודה, אבל לא נאבק בהם באמת, לא מאיים כמו שאני יודע, לא חוסם בגופי. אחר כך השתתקתי. המוח שלי חשב לאט. ראיתי אותם מתקדמים במדרון. ואז קפצתי קדימה בעצמי, טיפסתי, מיהרתי לשם, אחריהם. עליתי מול החמ"ל בקשר: "אנחנו מחפשים את הראש, תשלחו את מי שרק יכול לעזור," ביקשתי מדייב, ותוך רגעים הם היו איתנו כולם, כל הצוות, הילדים. מתרוצצים בין הסלעים, סורקים את הקרקע. עבדנו יחד, מסודר, מהר. מאז שענדתי את דרגות הקצונה, כל כך הרבה פעמים רציתי להפר פקודה. נשכתי שפתיים בכל כך הרבה מבצעים, ומול מפקדים בכירים שדיברו שטויות, וכשהיה לי ברור שאני יודע טוב יותר, כי אני מרגיש את השטח, רואה את התמונה המלאה. נשבעתי לעצמי, אני אל הכלא לא חוזר, אני אהיה איש צבא למופת, ופקודות צריך לקיים. לא יצעקו לי עוד בקשר, "יא חתיכת מופרע, תעצור במקום!  אתה מפר פקודה!" אינספור פעמים נשכתי שפתיים, והנה עכשיו, לא עוד. ולא עמד שם מחבל במדרון, ולא רצתי תאב קרב. הפרתי פקודה בשביל להביא את הראש של שפיצר, לאמא. פורמן הגיע, ראה אותנו הופכים אבנים במדרון, והצטרף. חצה את הגדר גם הוא. במבט שבעיניים סימן לי, "אתה בסדר, פעלת נכון," אני חושב, אולי אפילו, "אני גאה בך." אבל הראש לא נמצא. עד ארבע אחר הצהריים חיפשנו אותו. זה היה כבר אבוד. "אין בררה, תחזרו פנימה," פורמן ביקש, וכולם הגיבו בהשלמה מאופקת, חזרו למרחב המוגן. ואלי, הוא ניגש ואמר, "יש לי עבודה מסריחה בשבילך. תלך לאסוף את החלקים הקטנים שנשארו. קח כפפות. עדיף שהילדים לא יראו." ואני הלכתי, אוחז שקית שחורה ביד. עברתי לאורך התעלה, אספתי בגדים שרופים, חתיכות בשר, את הנשק, המחסנית, כל מה שהיה עליו דם. אבל גם הקירות היו מכוסים אדום בוהק, ושחור. ובייליס קיפל את הציוד האישי שלו, ארז,  שנוכל לשלוח לאימא. מה כבר אפשר למצוא בקיטבג של מישהו מת? קצת ספרים, קצת תחתונים, וכלי מיטה ודיסקים וממתקים, מברשת שיניים וקצף גילוח, ופיג'מה של צפוני, של ילד, מקופלת, ריחנית, שמעולם לא לבש. וריבר אימץ את מצלמת הווידאו, ביקש לשמור אותה, בינתיים, עם הקלטת שנותרה בפנים, עם "המדריך ללאנה" - לאנה הרוסייה של שפיצר - הוא רצה להשלים אותו, שיהיה מדריך עם הנצחה, כלומר, ואני אישרתי, בתנאי שיכתבו למשפחה מכתב, יעדכנו ויסבירו. שיקבלו רשות. ובחמש החלה שוב התקפת מוצב. למען האמת, זו לא היתה ממש התקפת מוצב. זה סתם היה איזה מופרע אחד שרץ רגלית, לבד, במעלה ההר לכיווננו, וירה. אולי מסומם, אולי סתם תימהוני. השקפנו עליו מזגזג ויורה בלי שליטה. איזו חגיגה. כל המוצב החל לירות עליו באותו הרגע, כולם כולל כולם. ולא רק עליו. עורב, מקל"ר, מאגים, אם-24, טנקים, "ארגז אש". והזנקנו גם מסק"רים, גם הם ירו. עליתי על הסוללות, שפכתי תחמושת בטירוף, כמו רמבו, עוד שרשיר, עוד שרשיר, עוד ועוד. אין לך מושג על מי אתה יורה, אין לך מושג לאן, אבל יש לך פורקן. חושך ואבק באוויר, אין ראות, העיקר לירות. אובדן שליטה היה שם, השתוללות, חאפלה רצינית. כל המתח שהיה באוויר התפוצץ בבת אחת. מעמדת הלבן בקעו כל הזמן צרחות, "תמות, יא בן זונה. תמות." זה לא יחזיר את שפיצר, אבל הרגנו מחבל. סוף סוף, כמה חיכינו לו, היינו כל כך חמים על ההדק, כל כך עצבניים. רק התפללנו שיבוא, ושיביאו אחריו עוד, יגיעו קרוב, ישליכו רימונים, רק שיהיו גברים ויגיעו אלינו, נגמור אותם במכות. מישהו צועק, "תח"ש!" תנועה חשודה, צ'יק צ'יק, בום, שחרור של אם-24. צ'יק צ'יק, בום. בלוק של ערפל. אני לא רואה כלום. יורים במאגים, כמו משוגעים, בלי כיוון. ובמרגמה 60. שפיצר מת! אם לא מורידים הלילה שלושה מחבלים לפחות, יהיה פה מצדה שתיים! ופתאום מישהו אומר ששמעו רעש מאזור הכפירים, עמדות הטנקים הלא מאוישות שליד יוחמור. ואני צועק, "כפיר 11, כפיר 11!" עוד לא גומר משפט, והנה אנחנו משחררים שתי פצצות זרחן, וצרור מהמקל"ר, ואש טנקים מאסיבית. כולם יורים לנקודה. ואז חדל. והכל מטושטש, אתה לא מבין למה אתה שם, אתה לא מבין למה תוקפים אותך, ומי תוקף ומי נגד מי. אתה רק יודע שהם שונאים אותנו ואנחנו שונאים אותם, אתה רק יודע שהם הרגו לך את שפיצר. רבע שעה חיכינו ואז ראינו אמבולנס נכנס ליוחמור. יוצא משם עם הרוגים. רק אז סגרנו את הבאסטה. עברו ימים, ואני הייתי מרגיש את הריח החריף השרוף שהיה שם באוויר, בגלים הוא בא, כל יום, כאילו לא יתפוגג לעולם, והעמדה נשארה שחורה. ובחדר האוכל, בכל פעם שנכנסו אליו, ניצב מולנו השולחן שעליו השכיבו את אלדד לפני שפונה. אף אחד לא אכל עליו, רק הצעירים, בארוחות שבת הצפופות, כשלא היתה ברררה. והצלף בינתיים לא תקף, נעלם לשבועיים."

הוא כבר לא.

עמ' 7-9

יונתן כבר לא יראה אותנו מתכערים. "לעולם לא נהיה יפים יותר מעכשיו," הוא תמיד היה אומר, ואני הייתי שואל אם זה אמור לעודד, כי זה לא.

תגיד, אתה דפוק? איך אתה לא מכיר את המשחק הזה? לא יכול להיות שאתה לא מכיר. זה נקרא "הוא כבר לא", וזה מה שכולם משחקים כשנהרג להם חבר. זורקים את השם שלו לחלל האוויר וכל מי שמסביב צריך להשלים את המשפט, לומר מה הוא כבר לא. רצים עם זה שעות לפעמים. על המגרש, למשל, באמצע בעיטת עונשין. גם בקטנות של הלילה, סתם ככה פתאום, מעיר את כולם, שלושים שניות אחרי שחתכו לישון. וכשאתה בבית, נותן עבודה על חברה שלך, לא מרוכז בנו, הכי לא מתאים לך לשחק את המשחק, אבל בום! הטלפון מצלצל, אנחנו על הקו, "יונתן כבר לא," אומרים לך, ואתה חייב, כולם חייבים, לזרוק אסוציאציה, זה הכלל, ולא לחזור על אותה אחת פעמיים. קבל דוגמה:

ינתן כבר לא ייקח את אחיו הקטן לסרט. יונתן כבר לא יראה את הפועל מביאים גביע. יונתן לא ישמע את הדיסק החדש של ציון גולן. הוא לא יראה את שון נתקע עם השרמוטה הכי מעוותת בנהריה, ועוד אחרי שצחק על כולנו, המונגול הקטן. הוא לא ידע כמה שזה זין כשלא עומד לך. הוא לא ידע כמה שזה טוב כשאימא גאה בך ביום שבו תתקבל לאוניברסיטה. או למכללה, גם טוב. הוא לא יהיה בהלוויה של סבא שלו, לא ידע אם אחותו תתחתן, לא ישתין איתנו מהפסגה הכי גבוהה בדרום אמריקה, לא יעשה סקי בצ'אקאלטאיה, לא יזיין את הפרואנית הכי חמה בקאזה פיסטוק. יונתן כבר לא ידע איך ההרגשה לשכור דירה עם חברה שלו. יונתן לא ידע מה זה להיכנס איתה לקסטרו כשיוצאת הקולקציה החדשה לחורף, וללכת לרולדין באמצע הלילה, בגשם, כי היא רוצה פתאום סופגנייה, ואתה הרי אידיוט, מעולם לא ידעת להגיד לה לא. והנה אני חושב בלב איזה מזל יש לי, שיצא לי כבר פעם להביא סופגניות בגשם. הוא לא יבגוד בה. הוא לא ידע איך זה לפרק את הצורה לפצצה הכי גדולה במדינה, שרמוטה אחת מחיפה שמפתה אותך לסטוץ, ואתה מבין, מאוחר מדי, שזה פשוט לא היה שווה, והאהבה שלך עוזבת. הוא לא יבין כמה שזה כואב. ולא ידע לעולם איך זה לשבת על הדשא עם ילד קטן, שהוא שלו, ולספר כמה שהיינו גדולים מהחיים במארבים בלבנון. דברים של תהילה עשינו שם. הוא לא יגיד לו. המון דברים יונתן כבר לא. יונתן לא ידע איזה שיר השמיעו על הקבר שלו כשהוא מת. "שיר המעלות", חידוש בסטייל מזרחי, הפך להיות השיר שלו. לכל אחד שנהרג יש שיר, שמלווה את החברים מההלוויה והלאה. במשך חודשים לא מפסיקים לשמוע, שוב ושוב. לא נמאס. יונתן לא ידע בחיים איך ריבר החובש בכה מעל הגופה שלו, סירב להרפות, התפורר, התפרק. כמו תינוק מירר בבכי. יונתן לא ידע איך פורמן ואני הסתובבנו יום שלם בתעלות ובמורדות לחפש את הראש שלו שנעלם. כשהטיל פגע בעמדת השמירה, הראש נפגע והתגלגל לליטאני. לא רצינו להאמין שהוא התגלגל עד למטה, לנהר, אבל זה מה שקרה, ובסוף התייאשנו מהחיפושים. אין מה לעשות. ואני רכנתי בתוך העשן סמיך, ואחזתי בגוף שלו בשתי ידיים, גוף בלי ראש. הוא לא ידע. והאש המשיכה לבעור מסביב, וירינו, וירינו, וירינו, לכל כיוון שרק אפשר, כאילו שזה יקל על ההרגשה. ואיך שכולם היו שבורים. אתמול עוד רקדנו ואלס במאורה הקרה שלנו, והדלקנו נרות, נשמה, והיה לנו טוב, והנה נגמר. הוא לא ידע בחיים אין סיכיו שהוא ידע. יונתן כבר לא יסניף זיעה מתוקה, מהולה בניחוח שמפו עדין שכזה, בלילה ארוך של מין סוער וחיבוקים, כמו זה שידענו כולנו בשבוע שבו חזרנו מלבנון, כשהכול נגמר. יונתן בכלל לא ידע שיצאנו מלבנון."

כל כך כואב, כל כך מרגש...

ואני לא מבינה איך אפשר לחיות במציאות כזאת שכדרך קבע נהרגים לך חברים, משתמשים בהומור השחור כדי להישאר שפויים.

איך הם לא נשברו? איך הם לא פחדו? כל יום וזה יכול להיות אתה הבא בתור.

אני בטוחה שאני לא היחידה שמעלה את השאלות האלה בפני עצמי...

"מה נהייתי משורר פתאום? המחשבה הפלצנית, הבכיינית, האמיתית, שחלק מהם מתים מהלכים, היא שעשתה לי את זה. כן, התחלתי לחשוב על זה לאחרונה. לא מסתדר לי שככה אני חושב, אבל זה יושב לי על קצה הלשון, מתים מהלכים מסתובבים בינינו, עם כרטיסי מוות ביד, ולא יודעים שהם כאלה."

לא יודעת מה נכנסתי לכל התקופה הזאת של השגעונות אבל יהיה בסדר, בטוח שיהיה בסדר, חייב להיות בסדר!