אז את השנה שעברה אני לא הכי זוכרת, את הרגעים שבהם לא היה אף אחד שיכאיב לי, שלא היה על מי לחשוב
אבל את החצי שנה האחרונה אני דווקא כן זוכרת
אז כמה שמוזר לחשוב על זה, בתחילת השנה שעברה עוד הייתי תלמידה
אז כן, סיימתי ללמוד בשנה הזאת, התגייסתי
שיחקתי כדוריד, התאכזבתי, הכרתי מלא אנשים חדשים
נתחיל בהיילייטס, נקודות שבלטו במיוחד...
שיחקתי בנבחרת ישראל בכדוריד, הדבר שהחזיק אותי בכדוריד, ואני זוכרת את זה טוב מאוד איך היה לי תיסכול מהכדוריד, ורק בנבחרת הכל הלך, עד לקראת הסוף...
חודש יוני, קצת אחרי היומולדת שלי, קיבלתי את ההודעה מהמאמן...את שחקנית טובה ויש בנות הרבה יותר פחות טובות ממך שטסות, אבל את לא טסה
נפלו לי הפנים, כל החברות הטובות באות אליי מאושרות וצוהלות ושואלות אותי "נו מה? טסה?" ואני בפרצוף שותק מסתכלת עליהן בעיניים שעומדות להתחיל לדמוע, ושותקת.
עצרתי את עצמי מלבכות, שכן לא רציתי לעשות סצינה, לא רציתי שהמאמנים יראו כמה הם גרמו לעולם שלי לקרוס באותו רגע, אני לא מאלה שאוהבות שכולם רואים כמה רע להם
אחת הבנות כאות הזדהות באה לחבק אותי, ואני שמתה על חיבוקים מעיפה אותה ממני שאני לא אתחיל לבכות בטעות ליד כולם, בוהה באוויר ועוצרת את עצמי מלהזיל את הדמעות שעומדות על קצה הריסים
נכנסתי לאוטו, עם כל הבנות שהייתי צריכה להחזיר הביתה, שמתי את המגבת על הראש כדי שלא יראו והתחלתי לבכות, בדיוק יוליה ישבה ליידי וליטפה אותי, לא יכולתי לעצור את עצמי, ואח"כ לי ובר נכנסות לאוטו תוך כדי שהן לא ממש שמות לב למה שהולך או שהן בחרו להתעלם ולתת לי את השקט שלי
כמובן אחרי שהורדתי את כולן ולי נשארה, היא הציעה להחליף אותי בנהיגה, וכשבאנו להתחלף התחלתי לבכות עליה כמו שלא בכיתי למעשה רק על האקס המיתולוגי שלי, בכי של תינוק, מה שנתן לי תחושה שקירב אותי אליה
כמובן שהיא נשארה איתי עד ליום למחרת, כי הרגשתי כל כך רע...נסענו באותו ערב למי שעד היום חברה שלה, שבאותו ערב הכל התחיל, שמבחינתי זה היסטורי, גם אם זה גרם לכמה דברים אח"כ...גרמתי אושר לשני אנשים ע"י כך שהם לא הכירו בכלל והם הכירו דרכי
ונעבור לקיץ...
סיימתי את הבגרויות, קצת מאוכזבת מכל מה שהלך בנבחרת
היינו יחד, נסחפנו קצת רחוק, וככה נתתי לעצמי ליפול, להיסחף, אחרי שלא נתתי לעצמי...3 או 4 שנים?
ואיך הכל קרה בטעות...כן, התאהבתי, באותו יום שלאותו אקס מיתולוגי היה יומולדת, באותו יום שהייתי אמורה לחשוב עליו, חשבתי על מישהו אחר
מה שכן עד היום אותו יום גורלי משפיע עליי...ברגעים הקשים אני חושבת על זה, עולים בי זכרונות מאותם רגעים ארוכים ושקטים
ואח"כ בסוף, הרבה רגעים של שבירה, רגעים של להיות עם אותו בן אדם ופשוט לסבול ולקוות שייתן לי חיבוק
כמה שזה נמשך...
וזה למעשה בגדול מה שאני זוכרת מהשנה הזאת, זה מה שלא יימחק לי מהזיכרון, זה מה שאני אגיד "בגיל 17 קרה לי ככה וככה" מהשנה הזאת
סוף סוף היה לי את הכוח לסובב את הגב למי שדרך עליי, היה לי את האומץ לנתק את הקשר עם מי שפוגע בי, מה שגרם לי לנתק קשר עם הרבה אנשים, אבל זה מה שעשה לי טוב, סוף סוף
ועוד משהו גדול קרה...משהו גדול מאוד, התגייסתי.
זה התחיל כמעט בדיוק לפני שנה, בגיבוש לוחמות, ב8 לינואר, יומיים מרוכזים של קריעת תחת, אבל עכשיו כשאני חושבת על זה, איזה קייטנה זה חח, בחרתי תותחנים, וההמשך ידוע :]
עם כל האנשים שאני נמצאת עכשיו, ועם המצב רוח הטוב שלי, חזרתי לאותו מצב שהייתי בתחילת השנה, הייתי שמחה וצוחקת כל הזמן, אז גם ככה אני עכשיו, מכל דבר צוחקת, מוציאה את הטוב, מסתכלת על חצי הכוס המלאה =]
אולי זה מתאים לפוסט ואולי לא, אבל הנה סיפורי צבא =]
קודם כל, לוף לא כזה מגעיל! זה דווקא אחלה =] - כשאתה רעב ואין מה לאכול
קצת מוזר במשך שבוע לא לדבר מה זה מים...לא לדעת מה זה צלחת, מה זה אסלה...חחח
ודווקא בתור בנות בשטח, כשהיינו הולכות לשירותים ביחד, בלילה, אחרי שכל אחת היתה מחרבנת אחת ליד השניה, עוד משהו שחשבתי שאני בחיים לא יעשה וקרה לי בצבא, התחלנו להשוות את הגוש חרא של כל אחת חחחחחחחחחחחחח, ואותו דבר עם הפיפי, מי עשתה את השלולית הכי גדולה
שבוע ראשון בצבא, יום ראשון התגייסנו, יום שני אנחנו מתעוררים לבוקר ראשון בצבא, ומה? ש-ב-י-ז-ו-ת
יום לפני כן כולנו עשינו שכונה באוטובוס לשבטה, הרצנו צחוקים, יום למחרת משמעת נוקשה ביותר...משהו בזה קצת משביז, לא?
בנים ובנות ביחד...בהתחלה זה נשמע נדוש כזה...אבל אח"כ כשרואים איך זה, תאמינו לי, רמת הסיפוק (ויש כאלה שיבינו לא נכון לדעתי חח) גדולה ביותר
יום רביעי לפז"ם, יצאנו כל הבנות ל"מסע" עאלק מסע של 2 או 3 ק"מ יחד עם המפקדות, בשביל הרעל, כדי להוציא מכולן את השביזות ולהכניס קצת רוח קרבית
יום למחרת כבר עשינו מסע עם כולם, כל הבנים, לאמצע המדבר, כדי שהמפקדים יעשו לנו מן מופע כזה והראו לנו את המשגר וזיקוקים בלאגנים, אני אישית, ועוד כמה בנות, עמדתי עם פה פעור ועיניים דומעות, וככה צעקתי עם כולם "334 - משפחה לוחמת" וכאלה...רמת הרעל בשמיים
אח"כ מתישהו היה לנו מסע תגיות, עם כל הצוות, אני ועוד 5 בנים, היה מרעיל חיחי
שבת ראשונה שסגרנו, כל הענף סגר גם, הגענו כל הסוללות לארוחת ערב יום שישי וערב חג...כולם שרים שירים של הסוללות ובלאגנים, רמת הגאווה במקום שאתה נמצא, מעל לשמיים
יום ראשון אחרי שסגרנו שבת ראשונה, שבוע שטח, שבוע שואה...
זה התחיל דווקא סבבה, עשינו סחיבת פצוע, והייתי הבת היחידה מאותה קבוצה של 14-15 לוחמים שהיינו
הדגימו הכל וזה, ואז בסוף ההדגמה המפקדת אומרת "נא לשמור על השילוב הראוי", השילוב הראוי - בין הבנים לבנות, שיהיה מרחק של לא פחות מ15 ס"מ, אסור לגעת זה בזה וכ'ו...חחח
ואז אני אומרת למפקדת "אבל אני הבת היחידה כאן, איך אני יעשה?"
המפקדת אומרת לי "פלי פצועה" טוב נפלתי...והיא הרימה אותי, חח כאילו המפקדת ועם כל הדיסטנס!!! ואז היא שואלת אותי "את רוצה שאני ארוץ?" אמרתי לה כן מחוסר ברירה, והיא התחילה לרוץ ולסובב אותי באוויר חחחחחחחחחחחחחחחח
אח"כ היא מורידה אותי ושואלת אותי אם אני רוצה לנסות להרים אותה, אמרתי שכן...שווה לנסות :]
עכשיו היא יותר גבוהה ממני, והיא בריאה =] אני עושה הכל לפי איך שהסבירו, מורידה ממנה את הנשק והכל, ואז מתכופפת כדי לקחת תנופה ולהרים אותה, וכל הסוללה מסתכלת !@#!@$!@#$@! 80 איש, הרמתי אותה!! ותוך כדי נפל לי הכובע כאות על המאמץ חחח, וכולם צוחקים ומוחאים כפיים, וניסיתי קצת לרוץ איתה אבל היה קשה חח
אח"כ השבוע שטח עצמו...כשהלילה יורד הקור בא, והקור בלתי נסבל...כן כולכם עכשיו אמורים איזה קור איזה קור אבל במדבר של שבטה, זה משהו לא אנושי, וכך הפסקתי לתפקד לאט לאט, פתאום הרגליים לא זזות, הכל קופא, פתאום אני נשברת בפעם הראשונה, ומתחילה לבכות...כי קור זה לא כמו ריצה או שכיבות שמיכה שאפשר להתאמן ולהיות טובים יותר, עם קור אי אפשר להתמודד, אי אפשר ללבוש 20 אלף שכבות, עדיין יהיה קר
על המנות קרב והשירותים כתבתי כבר למעלה, חח
בסוף השבוע שטח, עשינו מסע חזרה לשבטה, ברגל, מסע סמל - 8 ק"מ
אני לקחתי פק"ל אלונקה, שממש לא נפוץ שבנות לוקחות פק"לים, והוא היה בגובה שלי ובמשקל שלי בערך, וסחבתי אותו כל הדרך...בדרך כמובן נפלתי פעם אחת, על הברך ועל האצבעות ביד שמסתבר שהן נפתחו מאוחר יותר, אבל זה לא הפריע לי, קמתי והמשכתי
אח"כ באמצע הדרך סובבתי את הקרסול, וזה כל כך כאב :|
אחד הבנים לקח לי את היד ומשך אותי קדימה איתו, כל הדרך כל הבנות מהדהדות לי בראש "איזה כלה את" "תותחית" וכאלה דברים בסגנון, שדוחפים אותי קדימה, בתורות, או הבנים או הבנות לקחו לי את הידיים והתחילו לרוץ, ואני לא יכולתי להתנגד אז רצתי אחריהם, כולם פשוט דחפו אותי קדימה
בסיום המיוחל של המסע הרגשתי איך הקרסול נתלשת לי מהמקום עוד רגע, זכיתי מצטיינת פלגתית, שזה תותחי ביותר :]
היה לנו את הטקס של קבלת הסיכות לכומתה והכל
ואז אני התיישבתי בצד, והמפקדת שלי ניגשה אליי ואמרה לי להעיף את הפרצוף חרא שהיה לי באותו רגע, ואמרה לי "את סיימת את המסע, אחרי שסחבת פק"ל ואחרי שכנראה נקעת את הרגל, את צריכה להרגיש בשמיים, להיות שמחה" ובאמת היה משהו במילים שלה...אחרי שחשבתי על זה
אח"כ המשכתי לצלוע עד יום שלישי השבוע, וקיבלתי פטורים מלחיות בערך
יום ראשון היינו בכותל, בתור חיילים, ומרגישים ממש מיקי מאוס, כל התיירים באו להצטלם איתנו והיינו ממש אטרקציה
והשבוע לא עשיתי כלום, בגלל הרגל, פשוט כלום, רציתי להתחרע עם כולם, אבל היה אסור לי :|
כולם רצים ורק אני הולכת, קצת מתסכל חח
אבל חכו נגמרו הפטורים השבוע אני הולכת לפצות על הכל, אני הולכת לקרוע את התחת :]
אז בגדול זאת השנה שלי, אולי לא מרשימה, לא מעניינת, אבל מי שזה לא מעניין אותו באמת מוזמן ללחוץ על האיקס :]
היתה לי שנה מעניינת ביותר, ועכשיו עוד יותר מעניין לי
מיטלי מזל טוב נשמה שלי מצטערת שאני לא אהיה ביומולדת שלך
נופיתה שלי מזל טוב גם לך לשבוע אחרי זה, מתה עליך מה הייתי עושה בלעדייך לא יודעת!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מעיייין