פונקציה לא מתאימה

הלאה, הלאה. כל היום מושכת הלאה. "יכול-תוכל, יכול-תוכל!", חורקת שיניים לאורך כל העלייה, אבל בירידה האוויר משתחרר והעיניים נפערות ומרוב תדהמה לנוכח התהום אני לא מספיקה בכלל לחשוב.

 זה היה בית הקברות היפה ביותר שראיתי בחיים שלי. כל הספספלים, וכל כך רציתי לשבת. ללכת אחרי כולם, שהולכים אחרי ארון, שבתוכו יש גוף או צל של בן-אדם, שישאר מתחת לאדמה, שיכו עליה אתי-חפירה כבדים, שמי שמחזיק אותם ימות גם כן יום אחד. זה לא נורמלי, זה בלתי אפשרי, זה לא יתכן.

צעדים, טפיפות רגליים

צועדים בשביל הגן

אל המקום שאליו

יגיעו

בבוא הזמן

העשב ירוק מזמין

הסנפה

ושמיים של תכלת

כבים

למה זה ככה, ולמה לא

כך

למה אני ולמה את

ועד מתי וכמה

אפשר עוד

חרש-חרש, אט-אט

נגמר הזמן

חיים שלמים

לך.

אני לא יודעת מאיפה זה בא. חלק מסתובב לי בראש מאז הלוויה, חלק קרה עכשיו. זה מוזר.

הלכתי שם והרגשתי כל כך הרבה דברים שהתחשק לי לכתוב ואני לא זוכרת עכשיו. אני כן זוכרת שהלכתי וכל כך רציתי לעצור ולהיעלם, להיות לבד במקום ההוא, בשעת בוקר מוקדמת, להתיישב על ספסל בין העצים ולהקשיב לנשימות של המתים. כשיצאנו שטפתי ידיים בצינור, והלכתי והייתה רוח, אז תהיתי, אולי זה הם שנושפים עליי.

אסור לי לשכוח את החלום שהיה. הוא חזר והוא לא דיבר, וכולם היו כל כך מאושרים אבל ידעו שהזמן אוזל. אז רצנו להספיק דברים לפני שהוא ישוב לשם ויעלם, אבל לא הספקנו. כמה רצתי.

פיירנה פברוצ'נה, אני חושבת. פסנתרנית.

"tchau mai", וזהו.

אני מאוכזבת. זה לא כיף לי. לא זה מה שרציתי, לא זה מה שקיוויתי לקבל. אני מקנאה בה, אני רוצה גם לקבל כזאת הזדמנות. זה לא הוגן. כמה בכיתי, סתם. אני בטוחה שבעוד חודש אני אהיה כל כך מרוצה, אבל כרגע אני לא רואה את זה קורה.

ועכשיו אני גם לא יכולה לשיר. אני כל כך רוצה לדעת לנגן, שיעבור לי כל הדיכאון. צלילים, זה כל כך מופלא.

 דמיינתי אותי על ספסל, שוכבת על הגב ושרה שיר עצוב ושקט. פתאום הגיע לי גשם להקיץ, ושטף את כולי. הבגדים שלי הפכו לסחבות רטובות שנדבקו לי לגוף, והשיער למין גוש ספוג. יכולתי לשמוע את צליל החצי-שאיבה-חצי-יניקה שהבגדים עושים עם על תנועה חזקה שלי, שגורמת להם להתנתק מהגוף. הרחתי את העולם, ראיתי את השמיים מנוקדים מטיפות. הרגשתי כל כך טוב. נזלתי, בכיתי ולא ידעו.  

אני משתנה, אני מרגישה את זה. זה טוב או רע, רע או טוב. "רק בוא כבר, בוא".

ביום רע, שבו הכל הפוך, אני צריכה להודות להורוסקופ שלי, שהזהיר אותי.

"רק בוא כבר, בוא".

מונולוג מתוך "פונדק הרוחות" לנתן אלתרמן. הלוואי והייתי יכולה לתאר במילים, אבל אני לא.

"עכשיו יפה. עכשיו הכל שקט.

עכשיו אין איש. אין איש בינינו, אהובי.

נפשי שמחה. אבל רק בוא כבר, בוא.

אתה יודע, חזקה אני. כוחי אפילו רב משהיה.

אבל רק בוא כבר, בוא.

הה, אהובי, הזמן עבר מהר, עבר מהר וקל, 

פתאום נדמה כי זה עכשיו הלכת

וכבר הנה אתה חוזר ובא...

לא כן? אתה חוזר ובא? לא כן?

אבל רק בוא כבר, בוא.

הלב אינו יכול יותר. פתאום התחיל

מכה באגרופים, פתאום התחיל שורט, נושך, צווח...

לא, אל פחד. הוא יירגע.

פשוט, הוא לא דיבר ימים רבים.

פשוט, ימים רבים היה כאבן. הוא יירגע.

אבל רק בוא כבר, בוא.

געגועי כמו גלים גדולים נושאים אותי אלייך,

מביאים, הודפים, מטלטלים אותי הלוך ושוב.

הנה אני שוטפת אותך כולך.

הנה אני מושלכת אחורנית כים,

ושוב עולה, גורפת, סוחפת מתרפקת...

אהובי, אתה שומע זאת.

אינך יכול שלא לחוש את זאת.

עכשיו הנה כולי סביבך, כולי איתך,

כולי נושאת אותך אלי...

רק בוא כבר, בוא.

אתה תמצא אותי שמחה, טובה ומלאת אושר.

אלוהים, נדמה לי כי לא ידעתי אושר כה מלא כברגע זה.

אבל רק בוא כבר, בוא.

אני יודעת. יעלה השחר וכבר אתה איתי. בוא, אהובי.

לכל יש סוף. יש סוף. רק בוא כבר, בוא."

עצב רגעי

געיית בכי

משיכה באף

ולילה טוב.

קרן.

  ליד נהר זורם, עצום, אני יושבת ולידי גיגית מפח, מלאה בכבסים. אני אני, חשופה לכל דבר, פגיעה, כמעט-שלימה. יש בי משהו שחסר. אני לא שלווה. הנשימה שלי קטועה מעט, מדי פעם מפסיקה ושוב חוזרת. קרו דברים רעים היא נעתקת, קרו דברים טובים והיא שוב כאן. אני נזכרת ונזכרת, מעלה בדמיון אלפי תמונות שנמצאות שם שנים, קפואות ורק אני אעיר אותן.

  כשהייתי קטנה חלמתי תמיד שאני נשאבת. לתוך פאזל, או ים, או ארץ הפלאות, נשאבת ופוגשת יצורים בדיוניים שהשפיעו על החיים שלי. היום, אני נשאבת לנהר. לא אני, רק הכביסה המלוכלכת.

  חולצה אחרי חולצה אחרי מכנס וגם גרביים, הם נכנסים למים ויוצאים לבנים. כולם. לא תמיד זה פשוט: לפעמים יש לשפשף חזק לפני שמגיעים לכתם, ואז צריך לנקות אותו; לפעמים הוא לא יורד; לפעמים עוברת בראש מחשבה על גזירה. לא, לא. אני אמשיך. וחולצה אחרי חולצה אחרי מכנס וגם גרביים, הם מתנקים. אני נפרדת מכל החטאים. 

  במקום רחוק שאני לא מכירה, הנהר שלי מתמזג עם הים. ושם החטאים שלי נפגשים עם אלו של כולם, משתלבים בהמון, נטמעים בקהל. אי אפשר לזהות אותם מכאן. ואם יקרה מקרה והם יחזרו אלי, אני אעשה בדיוק את אותו הדבר ואיפרד מהם שוב.  

   ולחשוב שפעם הייתי קטנה ונקייה. פעם לא הייתי מודעת, לא הצלחתי להבחין בין טוב ורע. הייתי של מישהו אחר, שכיוון אותי. היום אני מודה להם, שכיוונו אותי. אחרי שנים אני מבינה כמה טוב הם עשו את זה. אני גאה במה שיש לי. אבל היום, אני שלי. אני עומדת ברשות עצמי, ובראש מורם חיה את החיים שלי, ושלי בלבד. אני אוהבת לחיות. אני מבינה את הערך של מה שקיבלתי. להיות אדם, להיות. להחזיק בזכות להתקיים עצמאית, מלאה.

  סליחה. אני מצטערת אם אי פעם פגעתי בך.

"אם לא משנה לך לאן תגיעי,

לא משנה באיזו דרך תבחרי." / "אליסה בארץ הפלאות", לואיס קרול.

אני יכולה לגלות דברים נהדרים מעבר לדלת ובסופו של ים הדמעות שלי, אחרי משתה, מוקפת בחיוכים מנותקים מגוף, קלפים ויצירי דמיון לא שלי.

רואה רחוק, רואה שקוף.

כפרה,

קרן.

חשבתי על זה, וזה נורא מוזר. בני האדם החליטו שיש זמן, הם פשוט החליטו. הם גם החליטו שבשלב מסוים בשנה, שרק בעזרת שימוש בזמן הם יכולים להגיע אליו, צריך להחזיר את הזמן אחורה. זה מופרך. זה כאילו כל הסיפורים על חזרה בזמן באמת יכולים להתרחש, אם אני רק אצליח לגרום לכל השעונים בעולם לחזור אחורה (טוב, אז לא ממש, כי בעצם אני לא אצליח להחזיר את האנשים).

מה אם לא היו ממציאים את הזמן? מה אם בני האדם לא היו מוצאים לעצמם את ההגדרה הגאונית הזו, המדוייקת להפליא, לסיבה ששום דבר לא חוזר על עצמו פעמיים בצורה מושלמת? כאילו, באמת. מה היה קורה? העולם היה פשוט מוזר מדי.

ובכל זאת, אם בני האדם ירצו או לא, אנחנו ממשיכים להסתובב סביב עצמינו וסביב השמש בדיוק באותו קצב, והירח מסתובב מסביבינו בדיוק אותו דבר. אז מה ההבדל, בעצם?  

יש לי הרבה מה לעשות:

לקרוא על משפט הקופים

לקרוא את "מותו של סוכן"

לעשות חוברת רשג"דים

לסיים את החיבור באנגלית

לאגור כוח כדי לרדת למטה לאלתוש

לקרוא, לקרוא, לקרוא.

אני רק נהיית עייפה יותר, אבל אני מרגישה כל כך טוב שזה לא משנה. אין, ללכת בשבט עושה לי טוב. עושה לי טוב, עושה לי טוב, עושה לי טוב.

גם אתה עושה לי טוב. אתה עושה לי גם רע, אבל אני כרגיל, סולחת. לא סולחת, אלא יותר לא מתחשבת בזה, פשוט ככה. כי זה לא אתה שעושה לי רע, זו אני. אני לוקחת את השטויות יותר מדי ברצינות. אני צריכה לשים לב לדברים הקטנים-גדולים. 

ריח. ריח. ריח. אתה מריח כל כך טוב, שאני חושבת שהאף שלי פשוט ידבק אליך יום אחד ויישאר שם. ואז לא יהיה לי אף. כמו מייקל ג'קסון, הוא פשוט ינשור.

אני כבר לא בוכה. כשאהבתי אותו, הייתי בוכה הרבה. אולי כי הייתי ממש ממש ילדה. עכשיו י"א, זה לא צחוק. 

ילדות גדולות לא בוכות.

הן...

אבל העיקר שעכשיו טוב טוב, וכשטוב טוב אז טוב. וגם אם יש בעיות, אז מה. כי מה הייתי עושה בלי בעיות? הא, איך הייתי בכלל יודעת שאני שמחה. קנה מידה נותן לך פרופורציה, ופרופורציה נותנת לך דמיון בין משולשים. תורת חיים בשקל.

Smash Mouth - I Get Knocked Down

We'll be singing
When we're winning
We'll be singing

Chorus:
I get knocked down
But I get up again
You're never going to keep me down

Pissing the night away
Pissing the night away

He drinks a whisky drink
He drinks a vodka drink
He drinks a lager drink
He drinks a cider drink
He sings the songs that remind him
Of the good times
He sings the songs that remind him
Of the better times:
"Oh Danny Boy
Danny Boy
Danny Boy..."

I get knocked down
But I get up again
You're never going to keep me down

Pissing the night away
Pissing the night away

He drinks a whisky drink
He drinks a vodka drink
He drinks a lager drink
He drinks a cider drink
He sings the songs that remind him
Of the good times
He sings the songs that remind him
Of the better times:
"Don't cry for me
Next door neighbour..."

I get knocked down
But I get up again
You're never going to keep me down

We'll be singing
When we're winning
We'll be singing

המרצע יצא מהשק, ואני רק יכולה לקוות שתפסת אותו.

לילה,

קרן.