אני הולכת, מקשיבה לצעדים שלי. מותחת את הידיים אחורה, משחררת את הגוף שלי מהלחץ. אני כבר מספיק גדולה, יכולה לבלות עד מאוחר ולהתמודד גם עם החובות שלי אחר כך. לילה לבן, אז מה. אני הולכת, מגיעה לסמטה הקטנה שבדרך. היא הייתה יכולה להפחיד אותי, אבל היא לא. אולי כי היא לא חשוכה כל כך. וברגע שאני עוברת את הסמטה ומסתכלת על השמיים, הרגליים עוצרות.
כי יש כל כך הרבה כוכבים.
אני יכולה להרגיש את האישונים מתרחבים, האצבעות נמתחות, הגב מזדקף, הראש הולך אחורה בנשימה אחת של עונג. ואז אני שומעת צעדים. זה לא יכול להיות. ומפנה מבט, ועוצמת עיניים ופוקחת שוב והנה אתה.
מתקרב, לאט, כי הזמנתי אותך. קראתי לך בלי קול והצלחת לשמוע, והגעת משום מקום. הופעת. מה עשית רגע קודם?
זה לא חשוב. הנה אתה, בוא.
אתה בא, הנה אתה. מתקרב, שותק. אנחנו כמעט צמודים, אני יכולה להריח אותך, בעיניים פקוחות לרווחה. ואולי תושיט יד ותקח את היד שלי? לא. אתה, מסתכל לשמיים.
הנה אתה, מרים ראש ויודע מה חשבתי רגע קודם. אז הנה, אתה לוקח את היד שלי. פשוט מחזיק לי את היד. מי צריך סרטים אמריקאיים טיפשיים, כשיש מציאות? הנה היד שלך, מחזיקה את שלי, ואז משיכה, והופ. אנחנו צמודים. ואין עולם כמעט, יש רק אנחנו והשביל שבסמטה ושמיים. וכוכבים, ים.
והיד השנייה בשיער ועל הצוואר והלחי, ואולי על הגב מאחורה. וראש, הנה מורכן, מחפש. והראש שלי, שעד לפני רגע היה טמון בך, מתרומם ובלי ששמתי לב נפגשים באמצע הדרך.
פגישה, פגישה לאין קץ.
וכשניתקים אז הידיים שלובות יחד והראש שוב טמון בך, כי הנה אתה.
ועוד חיוך אחד. ועוד.
ואז היד מחזיקה אוויר והאגרוף מתכווץ ונפתח ושוב, מנסה לתפוס איך זה שהיית וכבר אתה לא כאן. ושוב חיוך, ואני ממשיכה ללכת, מנסה להתעלם מהקוץ שמכאיב לי ברגל ומהראש שלא מפסיק לברבר. אני מבקשת ממי שמצליח לשמוע, בבקשה, רק עוד אומץ. להצליח לעשות את זה כמו שצריך, אבל כמו שאני רוצה.
פגישה לאין קץ
ביצוע: אריק אינשטיין
מילים: נתן אלתרמן
לחן: נעמי שמר
כי סערת עלי, לנצח אנגנך
שוא חומה אצור לך, שוא אציב דלתיים
תשוקתי אלייך ואלי גנך
ואלי גופי סחרחר, אובד ידיים
לספרים רק את החטא והשופטת.
פתאומית לעד, עיני בך הלומות,
עת ברחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל,
תאלמי אותי לאלומות.
אל תתחנני אל הנסוגים מגשת.
לבדי אהיה בארצותייך הלך.
תפילתי דבר איננה מבקשת,
תפילתי אחת והיא אומרת: הא לך!
עד קצווי העצב, עד עינות הליל
ברחובות ברזל ריקים וארוכים,
אלוהי ציווני שאת לעוללייך,
מעוניי הרב שקדים וצימוקים.
טוב שאת ליבנו עוד ידך לוכדת,
אל תרחמיהו בעייפו לרוץ,
אל תניחי לו שיאפיל כחדר
בלי הכוכבים שנשארו בחוץ.
שם לוהט ירח כנשיקת טבחת,
שם רקיע לח את שיעולו מרעים,
שם שקמה תפיל ענף לי כמטפחת
ואני אקוד לה וארים.
ואני יודע כי לקול התוף,
בערי מסחר חרשות וכואבות,
יום אחד אפול עוד פצוע ראש לקטוף
את חיוכנו זה מבין המרכבות.
ובנימת הרהור זו,
אני הולכת להכין את ההרצאה למחר.
קרן.
נ.ב- לא רק אומץ, גם תעוזה ותושייה. וקמצוץ מזל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
