פונקציה לא מתאימה

הלאה, הלאה. כל היום מושכת הלאה. "יכול-תוכל, יכול-תוכל!", חורקת שיניים לאורך כל העלייה, אבל בירידה האוויר משתחרר והעיניים נפערות ומרוב תדהמה לנוכח התהום אני לא מספיקה בכלל לחשוב.

 זה היה בית הקברות היפה ביותר שראיתי בחיים שלי. כל הספספלים, וכל כך רציתי לשבת. ללכת אחרי כולם, שהולכים אחרי ארון, שבתוכו יש גוף או צל של בן-אדם, שישאר מתחת לאדמה, שיכו עליה אתי-חפירה כבדים, שמי שמחזיק אותם ימות גם כן יום אחד. זה לא נורמלי, זה בלתי אפשרי, זה לא יתכן.

צעדים, טפיפות רגליים

צועדים בשביל הגן

אל המקום שאליו

יגיעו

בבוא הזמן

העשב ירוק מזמין

הסנפה

ושמיים של תכלת

כבים

למה זה ככה, ולמה לא

כך

למה אני ולמה את

ועד מתי וכמה

אפשר עוד

חרש-חרש, אט-אט

נגמר הזמן

חיים שלמים

לך.

אני לא יודעת מאיפה זה בא. חלק מסתובב לי בראש מאז הלוויה, חלק קרה עכשיו. זה מוזר.

הלכתי שם והרגשתי כל כך הרבה דברים שהתחשק לי לכתוב ואני לא זוכרת עכשיו. אני כן זוכרת שהלכתי וכל כך רציתי לעצור ולהיעלם, להיות לבד במקום ההוא, בשעת בוקר מוקדמת, להתיישב על ספסל בין העצים ולהקשיב לנשימות של המתים. כשיצאנו שטפתי ידיים בצינור, והלכתי והייתה רוח, אז תהיתי, אולי זה הם שנושפים עליי.

אסור לי לשכוח את החלום שהיה. הוא חזר והוא לא דיבר, וכולם היו כל כך מאושרים אבל ידעו שהזמן אוזל. אז רצנו להספיק דברים לפני שהוא ישוב לשם ויעלם, אבל לא הספקנו. כמה רצתי.

פיירנה פברוצ'נה, אני חושבת. פסנתרנית.

"tchau mai", וזהו.

אני מאוכזבת. זה לא כיף לי. לא זה מה שרציתי, לא זה מה שקיוויתי לקבל. אני מקנאה בה, אני רוצה גם לקבל כזאת הזדמנות. זה לא הוגן. כמה בכיתי, סתם. אני בטוחה שבעוד חודש אני אהיה כל כך מרוצה, אבל כרגע אני לא רואה את זה קורה.

ועכשיו אני גם לא יכולה לשיר. אני כל כך רוצה לדעת לנגן, שיעבור לי כל הדיכאון. צלילים, זה כל כך מופלא.

 דמיינתי אותי על ספסל, שוכבת על הגב ושרה שיר עצוב ושקט. פתאום הגיע לי גשם להקיץ, ושטף את כולי. הבגדים שלי הפכו לסחבות רטובות שנדבקו לי לגוף, והשיער למין גוש ספוג. יכולתי לשמוע את צליל החצי-שאיבה-חצי-יניקה שהבגדים עושים עם על תנועה חזקה שלי, שגורמת להם להתנתק מהגוף. הרחתי את העולם, ראיתי את השמיים מנוקדים מטיפות. הרגשתי כל כך טוב. נזלתי, בכיתי ולא ידעו.  

אני משתנה, אני מרגישה את זה. זה טוב או רע, רע או טוב. "רק בוא כבר, בוא".

ביום רע, שבו הכל הפוך, אני צריכה להודות להורוסקופ שלי, שהזהיר אותי.

"רק בוא כבר, בוא".

מונולוג מתוך "פונדק הרוחות" לנתן אלתרמן. הלוואי והייתי יכולה לתאר במילים, אבל אני לא.

"עכשיו יפה. עכשיו הכל שקט.

עכשיו אין איש. אין איש בינינו, אהובי.

נפשי שמחה. אבל רק בוא כבר, בוא.

אתה יודע, חזקה אני. כוחי אפילו רב משהיה.

אבל רק בוא כבר, בוא.

הה, אהובי, הזמן עבר מהר, עבר מהר וקל, 

פתאום נדמה כי זה עכשיו הלכת

וכבר הנה אתה חוזר ובא...

לא כן? אתה חוזר ובא? לא כן?

אבל רק בוא כבר, בוא.

הלב אינו יכול יותר. פתאום התחיל

מכה באגרופים, פתאום התחיל שורט, נושך, צווח...

לא, אל פחד. הוא יירגע.

פשוט, הוא לא דיבר ימים רבים.

פשוט, ימים רבים היה כאבן. הוא יירגע.

אבל רק בוא כבר, בוא.

געגועי כמו גלים גדולים נושאים אותי אלייך,

מביאים, הודפים, מטלטלים אותי הלוך ושוב.

הנה אני שוטפת אותך כולך.

הנה אני מושלכת אחורנית כים,

ושוב עולה, גורפת, סוחפת מתרפקת...

אהובי, אתה שומע זאת.

אינך יכול שלא לחוש את זאת.

עכשיו הנה כולי סביבך, כולי איתך,

כולי נושאת אותך אלי...

רק בוא כבר, בוא.

אתה תמצא אותי שמחה, טובה ומלאת אושר.

אלוהים, נדמה לי כי לא ידעתי אושר כה מלא כברגע זה.

אבל רק בוא כבר, בוא.

אני יודעת. יעלה השחר וכבר אתה איתי. בוא, אהובי.

לכל יש סוף. יש סוף. רק בוא כבר, בוא."

עצב רגעי

געיית בכי

משיכה באף

ולילה טוב.

קרן.