ליד נהר זורם, עצום, אני יושבת ולידי גיגית מפח, מלאה בכבסים. אני אני, חשופה לכל דבר, פגיעה, כמעט-שלימה. יש בי משהו שחסר. אני לא שלווה. הנשימה שלי קטועה מעט, מדי פעם מפסיקה ושוב חוזרת. קרו דברים רעים היא נעתקת, קרו דברים טובים והיא שוב כאן. אני נזכרת ונזכרת, מעלה בדמיון אלפי תמונות שנמצאות שם שנים, קפואות ורק אני אעיר אותן.
כשהייתי קטנה חלמתי תמיד שאני נשאבת. לתוך פאזל, או ים, או ארץ הפלאות, נשאבת ופוגשת יצורים בדיוניים שהשפיעו על החיים שלי. היום, אני נשאבת לנהר. לא אני, רק הכביסה המלוכלכת.
חולצה אחרי חולצה אחרי מכנס וגם גרביים, הם נכנסים למים ויוצאים לבנים. כולם. לא תמיד זה פשוט: לפעמים יש לשפשף חזק לפני שמגיעים לכתם, ואז צריך לנקות אותו; לפעמים הוא לא יורד; לפעמים עוברת בראש מחשבה על גזירה. לא, לא. אני אמשיך. וחולצה אחרי חולצה אחרי מכנס וגם גרביים, הם מתנקים. אני נפרדת מכל החטאים.
במקום רחוק שאני לא מכירה, הנהר שלי מתמזג עם הים. ושם החטאים שלי נפגשים עם אלו של כולם, משתלבים בהמון, נטמעים בקהל. אי אפשר לזהות אותם מכאן. ואם יקרה מקרה והם יחזרו אלי, אני אעשה בדיוק את אותו הדבר ואיפרד מהם שוב.
ולחשוב שפעם הייתי קטנה ונקייה. פעם לא הייתי מודעת, לא הצלחתי להבחין בין טוב ורע. הייתי של מישהו אחר, שכיוון אותי. היום אני מודה להם, שכיוונו אותי. אחרי שנים אני מבינה כמה טוב הם עשו את זה. אני גאה במה שיש לי. אבל היום, אני שלי. אני עומדת ברשות עצמי, ובראש מורם חיה את החיים שלי, ושלי בלבד. אני אוהבת לחיות. אני מבינה את הערך של מה שקיבלתי. להיות אדם, להיות. להחזיק בזכות להתקיים עצמאית, מלאה.
סליחה. אני מצטערת אם אי פעם פגעתי בך.
"אם לא משנה לך לאן תגיעי,
לא משנה באיזו דרך תבחרי." / "אליסה בארץ הפלאות", לואיס קרול.
אני יכולה לגלות דברים נהדרים מעבר לדלת ובסופו של ים הדמעות שלי, אחרי משתה, מוקפת בחיוכים מנותקים מגוף, קלפים ויצירי דמיון לא שלי.
רואה רחוק, רואה שקוף.
כפרה,
קרן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
