פונקציה לא מתאימה

לפני דקה הייתי בבלוג של סתיו. בזמן האחרון היה לי קשה להכנס לשם, כי ידעתי מה אני הולכת למצוא ולא ידעתי מה להגיב על זה. תמיד הייתי נתקעת, ותמיד יוצאת עם מחשבות. אבל הפעם היה בזה משהו שונה, הפעם היא הייתה שמחה ואהבתי לקרוא מה שכתוב שם כי זה היה במקום. זה שינוי טוב וזה שינוי לטובה. אני חושבת שהשינוי הזה קרה גם לי, גם אם זה לא היה גלוי כל כך, כי השינוי היה פנימי. בגלל זה היה לי כל כך מוזר לקרוא את הפוסט.

היא כתבה דברים שאני עושה כל הזמן, וחושבת כל הזמן אבל מתביישת לכתוב. כבר כמה זמן אני רוצה לכתוב משהו ואני חושבת שהגיע הזמן. זה נשמע גדול מאד, אבל בעצם זה לא כל כך. זה פשוט קו מחשבה כזה, תיאוריה שיש לי על העולם ועל הבחירות שלי בתוכו.

באחד הערבים בשנה שעברה, דיברתי עם חברה שלי בטלפון. עמדתי במטבח, והוצאתי מהמקרר שלושה דובדבנים. בזמן שדיברתי איתה מצאתי את עצמי חושבת לעצמי איזה מהם אני אוכל ראשון. ממש בחנתי אותם, מכל כיוון, ואז החלטתי לעצמי על סדר. הראשון כבר היה בדרך לפה, ואז הנחתי אותו שוב על השיש. אני זוכרת שצחקתי על עצמי, שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה. לא הבנתי מאיפה הגיע הצורך הטיפשי שהיה לי, לסדר את הדובדבנים בסדר מסוים. לקחתי אחד באקראי ורציתי לאכול אותו, אבל משהו הציק לי. אז הנחתי אותו שוב וחשבתי רגע.

אני זוכרת שעמדתי מול הדובדבנים, והבנתי את הדבר שאני הכי אוהבת להזכר בו בעולם. בכל פעם שאני חושבת עליו, אני מחייכת בפנים. אני מזכירה לעצמי את הרגע הזה בכל פעם שאני תופסת את עצמי עושה משהו שמציק לי.

ברגע הזה שעמדתי מול שלושה דובדבנים, הבנתי שאני חופשייה. אני יכולה לבחור עם מי לדבר ועם מי לא לדבר, אני יכולה לבחור מתי, אני יכולה לבחור להיעלב או לשמוח, אני יכולה לקחת לעצמי כמה דקות של שקט, אני יכולה לקחת רכבת לנתב"ג וליסוע לאן בא לי, אני יכולה סוע לבקר את הדודים שלי, אני יכולהללכת לטייל, אני יכולה לשיר לעצמי כשאני עומדת ברחוב, אני יכולה לחבק עמודים, אני יכולה לטפס על עצים, אני יכולה להמשיך לצוף, אני יכולה לחלום, אני יכולה להעמיד פנים. אני יכולה לעמוד על במה, אני יכולה לצחוק עם חברות, אני יכולה לספר סודות לאנשים שאני מרגישה בטוחה איתם, אני יכולה לנצל רגעים, אני יכולה להשתמש במה שנתנו לי כדי להתקדם, אני יכולה לעצור באמצע היום כי אני עייפה, אני יכולה להירדם בכל מקום, אני יכולה להגיד מה שאני חושבת אם זה בוער לי בעצמות, אני יכולה להגיד שאני אוהבת אם אני באמת אוהבת, ולהצטערת על דברים שעשיתי אם אני מצטערת. אני יכולה לעשות דברים טיפשיים כמו לאכול כמה דובדבנים בסדר שאני רוצה, כי זה מה שאני רוצה.

אני רוצה,

אני יכולה,

אני חופשייה,

אני עושה. פשוט עושה.

אבל, יש מכשול אחד בתיאוריה הזאת, והוא: אני חופשייה לעשות כל מה שאני רוצה כל עוד זה לא פוגע באנשים אחרים, וכל עוד אני לא תלויה באנשים אחרים כדי לעשות את זה.

הדובדבנים לא פגעו באף אחד, אז אכלתי אותם איך שרציתי.

גם כשישבתי על ספסל באמצע אלנבי, שילבתי רגליים, עצמתי עיניים והקשבתי לעולם זה לא פגע באף אחד.

גם כשישבנו בחושך ושרנו שירים ושיר אחד במיוחד זה לא פגע באף אחד.

גם כשאני יושבת במכונית עם כולם ועוצמת עיניים ומדמיינת סולואים של גיטרות משירים ושיר שאני אוהבת, או מדמיינת שיש עליי זרקור חזק במיוחד, או פשוט מסתכלת על מה שהאוטו חולף על ידו זה לא פוגע באף אחד.

גם כשאני הולכת בפקיעין ומורידה את המשקפיים כי הם גורמים לי לפספס קרן אור שפודעת העלה של צמח זה לא פוגע באף אחד.

לא יודעת. התיאוריה הזאת לא מאד מתוחכמת, אבל היא גורמת לי להיות מאושרת. היא גורמת לי לסתכל על החיים שלי ולאהוב את מה שאני רואה. כן, אני הולכת בעקבותיה ואני אוהבת אותה. היא הכי שלי, ואני רוצה לחשוב שבפינלנד או בשוויץ או בניו ג'רזי, עוד מישהי חשבה עליה.

יש עוד כל כך הרבה מה לעשות בעולם הזה.

אהבה וחופש, הבנה והרגשה ומיצוי ותמצית.

עכשיו

ביצוע: ג'וני שועלי
מילים: ארל'ה וג'וני שועלי
לחן: ג'וני שועלי

כששמעתי אותך שר את זה רציתי להתמוגג ולהפוך את השיר הזה, שיהיה עליי.

קרן.