פונקציה לא מתאימה

זה קצת חבל, אולי אפילו מאד. כמה פעמים רציתי לעזוב, כמה פעמים רציתי לברוח, כמה פעמים רציתי לנשק אותך. אני חושבת שאני אוהבת אותך, אבל אני לא יודעת. איך יודעים?

אני יודעת שכשאני רואה אותך הבטן שלי מדלגת, אני יודעת שכיף לי להיות איתך, אני יודעת שנוח לי איתך.

אמרת לי שאני חמודה, החזקת לי את היד, אמרת לי שנוח לך איתי (וכל כך שמחתי), אמרת לי המון דברים. שמת עליי את הראש המתולתל שלך. תלתלים, איזו מילה חמודה.

אבל עכשיו זה יותר מוזר. אתה מתקשר אליי המון פעמים ביום, שולח סמסים, זה נכון. אבל אלו אף פעם לא הסמסים שהייתי רוצה שתשלח. אף פעם אין בהם את הנימה שאני רוצה. זה מוזר, כי פעם היו בהם. אני לא מבינה, אני איטית מדי? רצית ולא ידעת שגם אני, אז זהו? ועכשיו כשאני כן מראה סימנים אתה מתרחק?

זה מוזר מאד.

אתה לא ממש מתרחק. יש ימים טובים, יש ימים נחמדים. אבל הטלפון שמגיע אחר כך הוא תמיד טלפון על מתמטיקה או על מה יש לנו מחר. ואתה גם אף פעם לא חוזר אליי. נניח שהתקשרתי והיית עסוק. אתה אומר שתדבר איתי אחר כך, ואז פשוט לא עושה את זה. זה מתסכל, כי אני נורא מחכה לטלפון שלא יהיה קשור לבית ספר. למה אתה אומר סתם? זה הנימוס הבריטי הזה? אני לא מבינה.

אני שונאת שאני צריכה לעשות את זה. אני שונאת שאני זאת שמתקשרת בלי קשר ללימודים, או שמציעה לצאת (עד העזתי לשלוח את הסמס המסכן הזה) ובסוף מקבלת מין תשובה כזאת מעצבנת (אתה עייף וזה לא אישי. תודה). אם היינו חיים בתקופה אחרת, יותר מוקדמת, אני זאת שהייתי רצה אחריך עם פרח, ולא להיפך. אני הייתי שרה לך סירנדות מול החלון.

נמאס לי כבר. אני רוצה מישהו.

עוד 4 ימים זה שנה.

אין לי עדיין אף אחד.

אתמול מישהו אמר לי שדי מצאתי חן בעיניו לא מזמן. זה היה נחמד, בעיקר כי גם אני חשבתי אותו דבר עליו. אבל זה גם קצת תסכל אותי, בגלל שבזמנו הייתי עוורת מדי, נתפסתי אל השני ולא הרפיתי. אני מפחדת שאני עושה אותו דבר עכשיו.

מחשבה מלוכלכת, מעניין אם הוא יגרום לך לקנא.

לעשות משהו, מהר. להזיז דברים, לגרור אותם. למשוך אותם באוזניים. לצעוק להם באוזן, להעיר אותם. לשכנע את השעון המעורר לצלצל. הוא מתקתק, הוא שוחה עם הזרם. התנין המתקתק.

time's chasing us all, isn't that so?

בוקר טוב.

קוקוריקו.

אבל מי מתעורר?

Aguas de Março

É pau, é pedra, é o fim do caminho
É um resto de toco, é um pouco sozinho
É um caco de vidro, é a vida, é o sol
É a noite, é a morte, é um laço, é o anzol
É peroba do campo, é o nó da madeira
Caingá, candeia, é o Matita Pereira
É madeira de vento, tombo da ribanceira
É o mistério profundo, é o queira ou não queira
É o vento ventando, é o fim da ladeira
É a viga, é o vão, festa da cumeeira
É a chuva chovendo, é conversa ribeira
Das águas de março, é o fim da canseira
É o pé, é o chão, é a marcha estradeira
Passarinho na mão, pedra de atiradeira
É uma ave no céu, é uma ave no chão
É um regato, é uma fonte, é um pedaço de pão
É o fundo do poço, é o fim do caminho
No rosto o desgosto, é um pouco sozinho
É um estrepe, é um prego, é uma conta, é um conto
É uma ponta, é um ponto, é um pingo pingando
É um peixe, é um gesto, é uma prata brilhando
É a luz da manhã, é o tijolo chegando
É a lenha, é o dia, é o fim da picada
É a garrafa de cana, o estilhaço na estrada
É o projeto da casa, é o corpo na cama
É o carro enguiçado, é a lama, é a lama
É um passo, é uma ponte, é um sapo, é uma rã
É um resto de mato, na luz da manhã
São as águas de março fechando o verão
É a promessa de vida no teu coração
É uma cobra, é um pau, é João, é José
É um espinho na mão, é um corte no pé
É um passo, é uma ponte, é um sapo, é uma rã
É um belo horizonte, é uma febre terçã
São as águas de março fechando o verão
É a promessa de vida no teu coração

אני מניחה שחלק לא מבינים את השיר, אבל, כמו שאתה אמרת לי, אפשר פשוט להניח שהוא על אהבה.

קרן.

אני לא יודעת, פשוט לא כל כך כיף לי יותר. אבל מצד שני נורא כיף לי.