פונקציה לא מתאימה

תדמיינו חדר די גדול, עם שולחן אחד ענק באמצע, מכוסה במפה צבעונית, שיש עליו המון צלחות פלסטיק מקושטות, ובכל אחת מהן סוג אחר של ממתק. יש במבה, ביסלי, בייגלה, מרשמלו, טופי וכל מה שילדים אוהבים. ובאמצע השולחן יש עוגה ענקית ויפה, שכתובה עליה הקדשת מזל טוב אוהבת לילד אחד קטן.

עכשיו תדמיינו את כל הבלונים והסרטים שמקשטים את הקירות, ואת הטייפ שעומד בפינה, מוכן כבר להשמיע את כל השירים החמודים והשמחים האלה.

ועכשיו תדמיינו ילד קטן, עם כתר יום הולדת שתכף נופל לו מהראש, יושב על כיסא על יד השולחן ומחכה.

ומחכה.

עוד.

עוד.

עוד.

אבל אף אחד לא בא.

ועכשיו, אתם יכולים לראות את הפנים שלו מנסות לעצור את הבכי? את השפה העליונה נושכת את השפה התחתונה, את הלחיים שמתכווצות, את העיניים שממצמצות חזק יותר מהדרוש? ואז את הדמעה הראשונה, מתגלגלת על הלחי?

זה נורא עצוב, ילד שלא באים ליום ההולדת שלו.

אתה חמוד כל כך. אתה פשוט חמוד, אין מה להגיד. אולי אתה מרגיז לפעמים, אבל אתה עדיין חמוד. אני מקווה שאתה מודע לזה.

אוקיי, די. לחזור לחדר הדי גדול. לראות את הילד בוכה בשקט, ואז לשמוע צחוק מהמסדרון. לראות את החבר הראשון נכנס פנימה ביחד עם אמא שלו ומגיש את המתנה לילד על הכסא, שכבר הספיק לקפוץ ממנו ולמחות את הדמעות מהעיניים.

להרגיש את ההקלה בלב, את הפרפרים בבטן.

זה בסדר, הם רק איחרו.

"עדיף מאוחר מאשר לעולם לא."

פגישה לאין קץ

ביצוע: אריק איינשטיין
מילים: נתן אלתרמן
לחן: נעמי שמר

(השיר שלנו שמים לפעמים שירים מקסימים)

קרן.