בתהליך איבוד.

הנה משהו קצת מגוחך שמצאתי עכשיו בפנקס אקראי, מימי השירות הסדיר,

"זו שעת שקיעה והאוטובוס נוסע בדרכי השדות. בדרך השגרה הזו, כמנהגי [הערה: יכל להיות אירוני אם הייתי מתארת את זה במילים "בדרך קבע"], אני משתחלת לתוך האייפוד. אני ממש מריחה את האוויר הכי נקי שיכולתי לדמיין ומצרפת אליו את תופי העור הגדולים. אני מדמיינת שמש קיץ ופרצופים זרים מחייכים, צבעים חזקים מרקדים סביבי, ואני מסתכלת על הכל, נקסמת [הערה: כן, בטקסט המקורי כתבתי "נקסמת"! אני לא מעיזה לשנות את המבוכה הזו מטעמי חינניות] מכך שיוצא לי לחלוק ולקחת חלק  בתוך כל זה. אני פוקחת את העיניים לאט ומעבירה מבט בעיניים יבשות על הכבישים האפורים, על כל המכוניות והאנשים שרוצים כבר הביתה. נתקעתי בבהייה על בבואת היד שלי בחלון, שתומכת נאמנה בראש. ועל הכומתה, שנחה על כתפי כאומרת- "אוף". אני מהדקת את הלסת ומכריחה את עצמי להזכר למה אני עוד כאן".

רק רציתי שזה יהיה פה.

[הערה: דווקא היה לי אחלה שירות]