בתהליך איבוד.

המונית נסעה ונותרתי על המדרכה, מרימה את ארגז החפצים הרנדומליים שנשארו מאחור עבורי. בתל אביב גם בשלוש לפנות בוקר הכבישים סואנים. חציתי תוך שהשענתי את הארגז כנגד השמלה שלבשתי במיוחד. הקומה הראשונה, מיכאי השאיר את הדלת פתוחה בשבילי אז נכנסתי. דידתי במסדרון הדירה החשוכה ונאבקתי עם הארגז במן חיבוק מסורבל תוך שאני מנסה לדחוף את דלת החדר. ראיתי שהוא עוד ישב במרפסת. "אתה...ער", אמרתי, הוא הסתובב אלי וקם. "הוא עזב", הסברתי למרות שהוא ידע, ופרצתי בבכי הראשון.

כמה רומנטי מצידי, 

להיות נידונה לנצח לחיים בינוניים ואהבה בינונית

לא להיות מסוגלת להביע את איך שאני מרגישה, להשמע כמו ילדה בת 16 כשאני מנסה ולהשבע שזה לא כך.

להגיד שהלב שלי נטוש ומרוטש ולסנן כל ציניות מפתה שיכולתי לטפטף על המשפט

כמה רומנטי מצידי

וחסר תקנה.