נדב שהיה בארה"ב

ערב טוב לכולם!

חודש יולי מאחורינו והזוועה האקלימית שנקראת "אוגוסט" כבר כאן, עם אחוזי לחות יותר גבוהים מבחדר אמבטיה לא מאוורר. מיליוני הורים ברחבי הארץ סימנו אתמול בערב איקס על חצי הדרך לחופש (שלהם) וחזרת הילדים לבתי הספר ואלפי עובדי מלונאות מחכים בכיליון עיניים לתיירים הישראלים שמגיעים בהמוניהם בחודש הזה ונהנים משפע המזון שיש לבתי המלון להציע בבוקר, אבל עושים זאת בכל שעות היממה.

בעוד ההורים מטפסים על הקירות, בירושלים ממשיכים עם משחקי הכוח בין הזרמים הדתיים השונים. הנושא שמככב לאחרונה הוא נושא לימודי הליבה בבתי הספר החרדיים. הסיבה לרעש מאוד פשוטה: לפני שנתיים עבר חוק של "יש לפיד" שמוריד את המימון לבתי הספר החרדיים שלא ילמדו בהם את מקצועות הליבה, ובשבועות האחרונים הוא בוטל עוד לפני שנכנס לתוקף. ההשפעה שלו, כמו כל חוקי "יש לפיד", היתה בעיקר תקשורתית ונועדה לצרכי יחסי ציבור (למרות שאם תשאלו את תומכי המפלגה תזכו למטח הערות לגלגניות על כך שאתם ציניים והמפלגה שיפרה מאוד את חיי האזרחים על ידי הארכת שעון הקיץ, כי מרצ יושבים כל הזמן באופוזיציה והשמש לא מקשיבה להם). כעת נאלצים לשבת הלפידיסטים באופוזיציה ולצפות בהנאה כיצד כל חוקי היח"צ שלהם מבוטלים בזה אחר זה ומוסיפים להם מנדט ועוד מנדט.

מצד שני, יש כמה אנשים שלא ממש מרוצים מהעניין, כמו שהודגם במונולוג של ליאור שליין ב"גב האומה". הוא מתלונן על כך שאת החילונים מכריחים לעשות כל מיני דברים (כמו ללמוד מתמטיקה ולהתגייס לצבא) והחרדים פטורים בטענה שאיתם צריך לעשות הכל בהידברות. ראשית, הוא צודק בכך שגיוס החובה הוא עוול גדול שהגיע הזמן לפטור ממנו את החילונים (ולא לגייס את החרדים, הרי אחר כך הוא יתלונן על התחרדות הצבא), אבל טועה בכך שאפשר להכריח חילונים ללמוד מתמטיקה.

כל מי ששירת אי פעם בצבא, למד בבית ספר או ניסה לשכנע את סתיו שפיר לקרוא את המחקרים שהיא מזמינה ממכון המחקר של הכנסת, יודע שאי אפשר להכריח מישהו ללמוד. אפשר להכריח אותו להיות נוכח בבית הספר ובמאמץ רב אפילו להכריח אותו לשבת בכיתה, אבל פה נגמרת יכולת הכפיה של המדינה. אי אפשר לשלוט על המחשבה, אפילו לא בצפון קוריאה. גם אם באורח פלא בתי הספר החרדיים יוכרחו להעביר שיעורי מתמטיקה, מנהלים שיתנגדו לכך יוכלו להורות לילדים לא להיכנס לכיתה או לשבת בה עם ידיים על האוזניים וראשים למטה. גם אחוזי הזכאות לבגרות באוכלוסיה הכללית ובאוכלוסיה הלא-חרדית מעידים על כך שאי אפשר ללמד אנשים בניגוד לרצונם.

הדרך שתגרום לחרדים ללמוד מתמטיקה ואנגלית פשוטה מאוד, ואפילו בנט הבין אותה: ליצור להם תמריצים. כל אדם, גם המאמין האדוק ביותר, יודע שבסופו של דבר תפילות לא מביאות אוכל, אבל כסף כן, ואם הממשלה לא משלמת אותו אז מומלץ למצוא מישהו שכן יעשה את זה, כלומר לעבוד. במקרה הזה בנט טעה בחצי הראשון של המשפט, מכיוון שתמריצים כאלה לא יושגו בישיבה משותפת עם החרדים אלא בהליכה בכוח נגד הפוליטיקאים שלהם, כי אין שום סיכוי שהם יוותרו על מקור הכוח שלהם.

השבוע בערוץ 10 החליטו גם להתמקד בעוד כפיה רצינית בישראל, השירות הצבאי. בסדרת כתבות שתשודר השבוע ידונו בסוגיית שירות החובה והאם הוא עדיין רלוונטי. לפי הכתבה הראשונה ששודרה אתמול, נראה שהגיעו לתשובה מראש ("כן") ועכשיו מנסים לסדר את הכל סביב זה. הסימן הבולט ביותר לכך הוא שאחד הדוברים לטובת ביטול חובת הגיוס הוא משה פייגלין. הוא אומר דברים נהדרים בנושא, אבל דמותו מונעת מאנשים לקחת את דבריו ברצינות וגורמת לאנשים לסווג את זה כ"קשקושים של קיצוניים". באותה מידה יכלו לראיין את אייכלר בנושא.

הכתבה אתמול לא ממש התמקדה בשום דבר ועברה בין שני מוקדים: ראיון של חברים ותיקים לנשק שמדברים בקלישאות וראיון עם ילדים בני 12(!) שמתאמנים לקראת הגיוס. חשבתי שאני מקיא על המסך כשראיתי את זה, אבל אני מתנחם בזה שהילדים המסכנים האלה יתעוררו מההיפנוזה ברגע שישתחררו מהצבא לחייהם הבוגרים (ואולי קצת לפני, כשיגלו שאין קשר בין צה"ל למשמעת). ההתאוששות מתשע שנים של שטיפת מוח תהיה קשה וכואבת, אבל הכרחית לאנשים שרוצים להיות בוגרים אחראיים.

ולסיום, גיבורת הממשלה ה-34, מירי רגב, הסבירה בשבוע שעבר למה לא צריך שידור ציבורי. זו כנראה פליטת הפה המוצלחת ביותר שלה מאז תחילת הכהונה, ומדהים לראות איך כל תומכי השידור הציבורי יוצאים מדעתם כשמישהו חושף את המשמעות האמיתית של ערוץ טלוויזיה ממשלתי. בדיוק כמו שלערוץ מסחרי יש בעלים, גם לערוץ ממשלתי יש. ולא, זה לא "הציבור". אותו "ציבור" מעדיף לצפות בהמוניו בערוצים המסחריים וזונח את השידור הציבורי לאחוזי רייטינג חד ספרתיים. אמנם כבר שמעתי טיעונים שמטרת השידור הציבורי היא לא בהכרח לשדר מה שאנשים רוצים, אבל זו כבר אמירה של מישהו שכיבה את המוח לגמרי ולא חושב על משמעות הדברים שהוא אומר.

כולי תקווה שבעקבות דבריה של רגב אנשים יתחילו להפנים את העובדה שמלבד דוגמאות מאוד ספציפיות (כלומר ה-BBC, וזהו) שידור ציבורי הוא לא משהו שאפשר להתגאות בו יותר מדי, וכל עוד לא מבצעים חילופי אוכלוסין עם בריטניה עדיפה לנו תקשורת שאינה נשלטת על ידי הממשלה. כרגע, עם ביבי, מצבם עוד סביר: מדי פעם הוא עושה קצת שרירים אבל הוא לא יבצע שום דבר שיפגע באופן אנוש בכלי תקשורת גדול (ולראיה אפשר לקחת את כל סאגת ערוץ 10). החשש של ערוצי התקשורת צריך להיות מהיום שאחריו, כשיגיע למשרד התקשורת שר כמו מירי רגב שאין לו טאקט או מודעות לגבי כללי התנהלות סבירה וינסה לנצל את כל הכלים החוקיים כדי לעשות כמה שיותר רעש ומהפכות בתחום. עדיף להם ללחוץ כמה שיותר לכיוון עזיבה מוחלטת של הממשלה את התחום ובכך להבטיח את עצמאותם, אחרת אין לדעת לאן נגיע.

יום טוב.

שלכם,

nadavs