בכי מדבק בדיוק כמו צחוק

ברקע: כנסיית השכל.

הכל מסתדר ומתבלגן, מסתדר ומתבלגן מחדש. רגע אחד אני מרגישה על קצה העולם ורגע הבא אני מתרסקת למטה.

איך זה יכול להיות שהדבר שאני מכנה התשוקה שלי הוא הדבר שאני מזניחה יותר מכל.

לפני כמה ימים לא ישנתי כל הלילה. חזרתי מהעבודה, אל תוך הבלאגן הזה של השיפוצים בבית, אל תוך הבלאגן הזה של המחשבות שלי.

ישבתי בגינה אולי 3 שעות מסתכלת על האור העולה.

הצבעים כל  כך יפים.

לפעמים אני הולכת ברחוב ומשהו תופס את עיני, לא משהו יוצא דופן, סתם בניין מתפורר או אספלט מלוכלך, ילדה משחקת בשמלה צבעונית, אני מרגישה איך משהו בפנים בוער בי, רצון כזה, דחף להרגיש את הצבע , להוציא אותו על הבד.

אני מחפשת מילים, ואין.

אי אפשר להסביר את הדחף הזה, את ההרגשה כשמסתכלים על אותו הבניין שעומד מול הדלת של הגינה שלי, בניין שאני מסתכלת עליו כבר שנים, והינה פתאום הצבע המתקלף שלו יפה יותר מאי פעם, והצבע הדהוי שלו מתעורר לחיים, ואין שילוב מושלם יותר מאשר זה שבינו לבין העץ הירוק שליד, ירוק שאף פעם לא הייחסתי אליו. איך אפשר להסביר למישהו שאף פעם לא ערבב צבעים על הפלטה, העביר מכחול על הבד את ההתרגשות הזאת, ואת הפעימות המתגברות של הלב.

אנשים משתמשים באומנות להרבה מטרות.

אני רק רוצה לנסות להראות את היופי שאני רואה בכל דבר קטן לאחרים.

 לפעמים אני מוציאה את הצבעים שלי פורשת בחדר את כל הציורים, ומסתכלת, בוחנת שעות את הקווים והשירטוטים,לא ממש יודעת למה, לפעמים אני מחפשת פגמים לפעמים הצלחות. לפי מצב הרוח.

 זה מפחיד, לפני הדף החלק , לעשות את הקו הראשון. הצעד הראשון. אני יודעת כבר שאחר כך זה יהיה פשוט וקל, אני יודעת שאחרי הקו הראשון כל הפחדים יעלמו לי, אני יודעת שאין דבר טבעי לי יותר מאשר ליצור.

אז למה. למה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות, למה הדבר שבלעדיו אני לא רואה את עצמי נושמת. הוא הדבר שאני הכי נמנעת ממנו.