ממלכה כנענית 

מכל מאהבייך אני המשורר

גבר להביא להורים

ואחר כך להסתיר כחטא הרהורים.

השכנים יגידו ויגידו

ואני ארשה לך לברוח ולצעוק ש

הכל בגללי

הכל בגללי.

כשתשובי הסקס יהיה על מה יגידו

השירים יהיו על מה יגידו

ושניהם יהיו כל כך טובים

שנקווה שלא ישתקו לעולם.

מכל מצבי הרוח שלך

אהיה המעצבן ביותר

ואשא את התואר בגאון

בחוצות העיר,

מצב הרוח המוקדש למשורר.

מכל בגדייך אהיה הגלימה,

ועטרת מלכות השירה.

אמשוך ראשך בשמן

ואת תמלכי על

לא כלום,

ברודנות יהירה

אך סקסית

של אלוף בצלות

ואלוף שום.

נוריש לילדנו ממלכה דמיונית,

שני פילים על מונית.

הם יאבקו בלהט שירשו מאתנו

על המגילות הגנוזות,

על השורות הגנובות.

החשקים הקדושים

והחסכים הכחושים

אהבות ושנאות,

אבא ואמא.

בין גאות לשפל,

משגל לנידה,

משתה לתענית,

תשאף אהבתנו לשלמות

בדיאלקטיקה נצחית

רבת תשוקה

אך חסרת המנוח.

חומרית לרוחנית,

נאיבית לזדונית,

בין חווה ולילית

רומנטיקה אירופית,

ממלכה כנענית.

 עשתונות

מתעסק בזוטות
והזוטות מתעסקות בי בחזרה.

הו אופליה,
מתי תצופי במי החבצלות מול הבנק,...
מצחקקת תקוותי בשגעונך הירקרק.

אני גיבור על תיאורטי
ליבי פלדה מחוסמת אכולת קורוזיה.
כל עשתונותי נתונים במתקפת זעם
המטלטלת אותי כאם חורגת
ואת המציאות מפוגגת.

הו פנלופה,
אל תארגי ותפרמי אותי
כל כך מהר.

עוד אשוב, בי נשבע!
כמו אחרית הימים
דקה לפני העולם הבא.

שרב עלי גורלי

כשהשמש שתתה אותי

לאור היום

והכביסה תלתה אותי

עד שאשבר כענן.

לאחר שראתה אותך

מזווית עינה

מקריאה בפני סיפורך,

אותו חצבת מדם ליבך,

עסיסיותנו עקצצה

נשמתה הבלה

עד שהכישה אותנו

בכל מילה.

לא יכלה לתת לי

מתנה גדולה מזאת,

כי בדמי זרם לפתע

נהר תשוקה

של עלם חמודות.

תיק הגב שלי,

תיק הסטודנט הנצחי,

הפך באחת לטיק

בעין נחש קוברה מורעב,

אשר עלה לראשו

שביב מתלקח גדוש תאוות

נקם.

בחטף זינקה מהדשא

להכשה ארוכה ומענגת של

דם.

לא חשבה לרגע

כי שנינו נתעצם

לנוכח הרעל שזרם בדמנו,

כקפסולת זמן מחסנת,

במקום להישאר לעד

כתינוקות נשבים לבית רבן

בחדר חינוכה הקפדן.

לרגע או שניים הרגשנו

כי גמאנו ממעין הנעורים

ובמקום שתשבור רוחנו

זהרו עינינו.

ביאליק היה סוחר עצים,

אלתרמן עבד במכס,

עמיחי מורה בתיכון

ואבידן חי על מלגות מדומיינות.

מה לעזאזל חשבתי לעצמי?

מה לעזאזל חשבתי לעצמי?

מה לעזאזל...

קפקא היה פקיד ביטוח,

בוקובסקי דוור.

ז'אן ז'נה היה גנב

ובלזק נוטריון.

מיטב שיריו של רֶמבו פורסמו עוד בנעוריו

ובבגרותו היה בכלל סוחר עבדים באפריקה.

מה לעזאזל חשבתי לעצמי?

מה לעזאזל חשבתי לעצמי?

מה לעזאזל...

משהו חייב לקרות,
מישהי חייבת לקרות לי,
מישהי תקרה בדרכי
אם אפסיק להביט בתקרה.

"אתה חייב לקרות לה"(אומר לי הזבוב
המזמזם באזני דרך קבע)
לקרות ולא לקוות,
לעשות ולא לחכות
לחיזוקי שווא מפי
המכנים עצמם "חברים".

לא להיכנע לעצמי,לא להיכנע לתכתיבים,
לא לנתח תהליכים.
קאוצ'ינג עצמי
וזירוז מחזור הדם,
כי הכל בי נרדם ונדם.
 
את חייבת לקרות
ואם לא אקום ואעשה
אזי לא יהיה מעשה
אלא מעשיה.

"כשאתה קם בבוקר
ומקיש על המקלדת
(חוזר הזבוב על זמזומיו מקדם)
בכזה עוז ועזוז,
סימן שצריך להפסיק
לחכות לבאות
כי הן רק הולכות.                    

גם השיר זקוק
למקור השראה,
לאם מולידה.
ללא מעשים,
מות תומת הנשמה
ועמה השירה.
לא יישאר דבר,

חיי אדם כהמתנה
ליום אחרון.