פעם הייתי מצחיק וכל ההומור שלי נשאב לרשתות החברתיות, הייתי כותב מונולוגים מצחיקים והיום אני מדוכא ומקסימום חרמן.

כמה אפשר לדבר על דיכאון? אני הרי מצחיק אנשים מדי יום או לפחות את אמא שלי ואת עצמי למרות שגם לפקידה בדואר  אני יכול להעלות בדל חיוך/גיחוך בזווית הפה כשאני אוסף חבילה ולא הולך למסיבה מלאה במליון אנשים פוטנציאליים להצחקה.

אפרופו הפקידה, נזכרתי שפעם שילמתי חשבון מים בטלפון ואיכשהו הגעתי לנציגת שירות עם קול חמוד וקרעתי אותה מצחוק.

כן, לשלם חשבונות יכול להיות קומי, סקסי, אינטראקציה חברתית ותירוץ למימוש עצמי- ממש כך!

אני מצחיק מאז שנולדתי (בתור עובר לא החמיאו לי על בדיחה ספציפית) ואני לא יודע אם זה יראה לכם יומרני או אגדה אורבנית אבל אתה לא יכול להכנס לראש של אנשים שקוראים בלוג באתר נטוש, זה מפעיל יותר מדי לחץ על הדמיון והחוש השישי ואני מה לי ולעבודה קשה?

איך שרו "הבילויים"? "אנחנו בחורים של ישיבה..."

כשאני כותב הבילויים האסוציאציה חוזרת ל- 1888 וזה עצוב מאוד עבור להקת רוק ישראלית מתחילת שנות ה-2000 שהיו לה מעריצים צעירים רבים בישראבלוג ורבים מהם היו חברי, פעם היו בילויים וחברים, משפט שמתמצת הכל כשאתה מתקרב ל-40 ומהרהר בגיל 20.

בכלל פעם הכל היה יותר פשוט, כשהיה דיסק וקניון (ואפילו מרכז מסחרי רחמנא ליצלן!) שיכולת לשוטט בו ללא מטרה כי אתה טינ'אייג'ר והעולם לא סופר אותך, היום הכל מורכב ופונקציונליות היא עניין של גיל, מטרה ומציאת מטרה ואני? אני רק רציתי להצחיק אתכם כוסומו.

אז תשמעו בדיחה: יהודי, יהודי ויהודי עולים למטוס לקראת כניסת השבת...

אפילו לספר בדיחות אי אפשר, היום הכל סטנדאפ מחתרתי ואלוהים יודע מה הופך אותו למחתרתי, אמריקאים סיפרו את זה במועדונים במערב התיכון כבר באייטיז בחולצות הוואי.

אני אוהב לספר למישהי שאני נמשך אליה בדיחה מקרוב ושהיא מתפוצצת לי מצחוק בפנים אני ממש מרגיש את שרירי הבטן שלה, את כל הגוף שלה רועד מעונג, בדיחה יכולה להיות כמו סקס או אף יותר טוב.

כשאני כותב בדיחה אני לא מתכוון ל"בדיחות פנקס" או בזוקה אלא לקומדיית המצבים של החייים או משחק מילים, פרצוף, אינטונציה או הגחכה הכל תלוי בתזמון, באדם שמולך או באירועים האקטואליים של התקופה או של המעגלים החברתיים הסובבים אותך.

אני מלך הומור הפנימי והבדיחות הפנימיות הן דבר עצוב ופרדוקסלי כי אנשים שכמותי רוצים שיהיה להם מועדון נפרד שרק הם יוזמנו אליו, יתנשאו על מי שלא מבין אותם וישארו בבדידות מזהרת אך מדכאת.

להומור הפנימי יש ממד של הרס עצמי ואין כמו לצחוק על אנשים שנופלים, תשאלו את יוטיוב.

זה סיפור בדיוני על אחד שלא נפגש, אחד שלא רצה, שלא כבש.

זהו סיפור דמיוני על וירטואליות, על עליבות נפש,
פחדנות, שקרים מורעלים.

ואני מונח כאן לפניכם על שולחן המנתחים, אספר לכם סיפור,

איך היא אהבה אותי כמו דם, כמו מלח, כמו ארץ ישראל הישנה והטובה,
כל כך אהבה, לא יכלו לה המדע, הדת, שועי עולם עמדו בצד בזמן שהיא אהבה 

אך לא יכלה לראות את אהובה.

זה סיפור על עידו הראל אחד, ואלף נשים, לכל אחת מספר אחר,

לכל אחת חייג ואף אחת לא נראתה באופק.
זה סרט אימה, מדע בדיוני, על עולם חסר פנים,

רובוטריקים עקרי לב ועקרות בית מיואשות.

אני הולך ברחובות האלה ואת מתחמקת,

שוב לפינה, שוב למכונית, לאוטוסטראדה הישנה,
אל ההדרכים הרעות, המקבילות, החולות והישרות, הנצורות והצודקות.
 
את בתזונה.


איך אני נסחף לקללות קטנות ועלובות אבל את בשקרים גדולים, שקרי ראווה מרובי פאייטים, אלפי זרקורים, מופע ענק שכולו מורסה, מוגלה,

בין זיון לזיון את מאוננת לי בטלפון

ולא מספרת כמה את יכולה להוציא ולהכניס את העניין הזה.

מטובי שחקני הוליווד כבר כיכבו בחדרך ואת לא צריכה משורר דיכאוני, חרדתי, שאפילו לא לוקח סמים ולא שותה אלכוהול.

ואת ממשיכה להוסיף חטא על פשע,

כל יום שעובר ואני לא רואה אותך הוא עוד חטא, עוד פשע,
ולא יעזרו תירוציך, שקריך, מונולוגיך, אני לא אאמין, אני מוכן לזרוק לפח בשניה זו ממש את אהבת חיי, את ילדי שלא יהיו ולא יבראו,
את עתידי, את עלילת הדם הזו שאומרת שאני לא אהיה לבד.

אני כן אהיה לבד
כל החיים שלי לבד
אחר כך עוד קצת לבד
אמות לבד
יקברו אותי הכי לבד
אף אחת לא תתקשר אלי משום קבר אחים ותאמר לי שאני ביחד
לא בנינו, לא בינך לבין עצמך ולא ביני לבן עצמי.


יסלחו לי כל הקדושים המקודשים ומחלות הנפש הברואות שלי, כל הרגעים שאני מוותר לעצמי, חי לפי הסרט שלי, בורא את רוחות הרפאים של עצמי, עושה על האש עם האויבים שלי, רוצח את האופטימיות שלי.

ברגע הזה אני מוכן לאבד צלם אנוש, למרוח את הדם הלוך וחזור למען יראו ויראו,
יריחו את הגוויה שלך מקילומטרים ואיש לא יבין איזה חולה נפש מסוגל לעשות דבר כה מרושע, איזה פחדן עלוב כמוני, שרק רצה להפגש.


הפוסט הזה כל כך לא סקסי, שמת לב?

כל כך לא שובה לב, נפלא, קוצי מוצי, נמאס לי לכתוב על האהבה המזויפת, אני רוצה לכתוב מקרי מוות מצערים,
את תהיי מקרה מצער מאוד, אני בטוח שכל אקסייך, כל סטוצייך, כל נדריך,
יבואו ויבכו וילכו לשכב עם אבותיהם מהר מאוד.


ישנם רגעים שאני רציני, הצחקתי אותך די, ונמאס, נמאס לי ממך, אני לא רוצה לראות או לשמוע ממך שוב, אני לא רוצה לדעת מה קורה איתך, לקרוא אותך, לפנטז עלייך, להתרגש עלייך, לאונן עלייך, לאלתר עלייך, לחבר עלייך.

נגמרו משחקי הילדים, שעשועי המילים, לונה פארקים של ניסוחים.
עכשיו זה כלא, מוות, בשר חרוך, צמיגים בוערים, כמו בקליפ המטאל הזול מכולם, בטקסט מורבידי בשקל,
כמו הקיטש הכי טינאייג'רי-גותי- שחור מסביב לעיניים- בגיל 14 שתמצאי.


לא עוד עלוות פרפרי שעשוע, גמדים קונדסיים, שלגיה מופתעת, יפיפיה נרדמת,
עכשיו אולי תוציאי צרחה אחת היסטרית,
ואז שקט,
תני לי רק שקט מכל זה.