לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


זמן ללכת

כינוי: 

בן: 44

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

מצחיק


 


פעם הייתי מצחיק וכל ההומור שלי נשאב לרשתות החברתיות, הייתי כותב מונולוגים מצחיקים והיום אני מדוכא ומקסימום חרמן.


כמה אפשר לדבר על דיכאון? אני הרי מצחיק אנשים מדי יום או לפחות את אמא שלי ואת עצמי למרות שגם לפקידה בדואר  אני יכול להעלות בדל חיוך/גיחוך בזווית הפה כשאני אוסף חבילה ולא הולך למסיבה מלאה במליון אנשים פוטנציאליים להצחקה.


אפרופו הפקידה, נזכרתי שפעם שילמתי חשבון מים בטלפון ואיכשהו הגעתי לנציגת שירות עם קול חמוד וקרעתי אותה מצחוק.


כן, לשלם חשבונות יכול להיות קומי, סקסי, אינטראקציה חברתית ותירוץ למימוש עצמי- ממש כך!


 


אני מצחיק מאז שנולדתי (בתור עובר לא החמיאו לי על בדיחה ספציפית) ואני לא יודע אם זה יראה לכם יומרני או אגדה אורבנית אבל אתה לא יכול להכנס לראש של אנשים שקוראים בלוג באתר נטוש, זה מפעיל יותר מדי לחץ על הדמיון והחוש השישי ואני מה לי ולעבודה קשה?


איך שרו "הבילויים"? "אנחנו בחורים של ישיבה..."


 


כשאני כותב הבילויים האסוציאציה חוזרת ל- 1888 וזה עצוב מאוד עבור להקת רוק ישראלית מתחילת שנות ה-2000 שהיו לה מעריצים צעירים רבים בישראבלוג ורבים מהם היו חברי, פעם היו בילויים וחברים, משפט שמתמצת הכל כשאתה מתקרב ל-40 ומהרהר בגיל 20.


 


בכלל פעם הכל היה יותר פשוט, כשהיה דיסק וקניון (ואפילו מרכז מסחרי רחמנא ליצלן!) שיכולת לשוטט בו ללא מטרה כי אתה טינ'אייג'ר והעולם לא סופר אותך, היום הכל מורכב ופונקציונליות היא עניין של גיל, מטרה ומציאת מטרה ואני? אני רק רציתי להצחיק אתכם כוסומו.


 


אז תשמעו בדיחה: יהודי, יהודי ויהודי עולים למטוס לקראת כניסת השבת...


 


אפילו לספר בדיחות אי אפשר, היום הכל סטנדאפ מחתרתי ואלוהים יודע מה הופך אותו למחתרתי, אמריקאים סיפרו את זה במועדונים במערב התיכון כבר באייטיז בחולצות הוואי.


אני אוהב לספר למישהי שאני נמשך אליה בדיחה מקרוב ושהיא מתפוצצת לי מצחוק בפנים אני ממש מרגיש את שרירי הבטן שלה, את כל הגוף שלה רועד מעונג, בדיחה יכולה להיות כמו סקס או אף יותר טוב.


כשאני כותב בדיחה אני לא מתכוון ל"בדיחות פנקס" או בזוקה אלא לקומדיית המצבים של החייים או משחק מילים, פרצוף, אינטונציה או הגחכה הכל תלוי בתזמון, באדם שמולך או באירועים האקטואליים של התקופה או של המעגלים החברתיים הסובבים אותך.


 


אני מלך הומור הפנימי והבדיחות הפנימיות הן דבר עצוב ופרדוקסלי כי אנשים שכמותי רוצים שיהיה להם מועדון נפרד שרק הם יוזמנו אליו, יתנשאו על מי שלא מבין אותם וישארו בבדידות מזהרת אך מדכאת.


 


להומור הפנימי יש ממד של הרס עצמי ואין כמו לצחוק על אנשים שנופלים, תשאלו את יוטיוב.


 


 


 

נכתב על ידי , 27/11/2018 16:59   בקטגוריות אורגיה מילונית, איך, איך ומה?, אין טעם, בדיוניזם, ביני לביני, בלדה בין חדרים, גירוד מחבתות, הסטיות נשארות, חצוצרות, טמטום שמיימי, כלום בפיתה, לא יכול לעצור את זה, מבזק זה כבר לא יהיה, מונולוג, מלמולים חסרי שליטה, מצוות שבין אדם לעצמו, שחרור געיות, פמפום אגו, שחרור עבדים, שיחות עם עצמי, שחרור קיטור  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ימים עמוסים


אני מודה, לא יוצא לי לכתוב כאן ובא לי דווקא להעלות לכאן מונולוג ארוטי מהסוג הישן והטוב שלי.

 

בכלל מאסתי קצת בשירה ובפרוזה, אני בכיוון של מחזאות- לא כסף גדול או תהילה אבל יש טיפה יותר אפשרויות.

ערבי השירה בחיפה פנסיונריים מדי וזה מוציא את החשק.

 

חרא שאני לא מפרסם כאן, לא מעדכן, זה בלוג רפאים כבר שנים.

מה לעשות שאני רק בן התקופה והשלוף הזה מהנייד של הרשתות החברתיות מדייק את השניה את הרגע וכאן בכלל אין קהל ואם יש הוא נזכר בי כשעוד שניה מוחקים את האתר.

 

החיים מלאים בסידורים, דברים מתקלקלים, עבודות לאוניברסיטה בקילו. החיים נוסעים, חולפים ואין אפילו זמן להתפייט על גופה החושני של זו או אחרת, מציאותית או מדומיינת...

 

אני חושב שאולי אני בתקופה יותר מתפקדת מבחינת המציאות וישראבלוג התרחק מאוד מהמציאות שלי, אז זה בריא אבל עצוב כי אני מת על העקביות הזו- לכתוב בלוג 15 שנה, זה דבר גדול בעיני אפילו אם עבור הסביבה זה להתקע בעבר.

 

עוד שבוע ויום מתחיל סמסטר ב' ואני דוהר על האופנוע המטאפורי שלי אל התחנה הבאה בזמן,

החיים כבר לא עוצרים לפוסט, להתרעננות בצד הכביש.

 

 

 

 

נכתב על ידי , 17/2/2018 20:12   בקטגוריות ביני לביני, גירוד מחבתות, הסטיות נשארות, מלמולים חסרי שליטה, מצוות שבין אדם לעצמו, שחרור עבדים, שיחות עם עצמי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מכל זבוב פיל


השנה האקדמית שבאמת באה עלינו לטובה, באה עלי גם לרעה- הכי לרעה והכי לטובה בעולם.


מצד אחד היא המפלט משכר החושים כמו שדה חרציות פתוח ומאוורר מכלא-הארבע-קירות של השנים האחרונות. 

מצד שני, יש לי תחושה שתוך כל החברה והנשים היפות, כל ההשכלה והיצירה, כל התסיסה והבעבוע, אהיה עייף ובמצב של סטרס תמידי של למידה, בחינות וחוסר שינה שימסך אותי מכל התענוגות, איך מתאים לי לפספס כל הזדמנות- סיפור חיי.


השנה הזו מכסה עלי לפעמים כמו גל גדול שמאיים לבלוע אותי, גם בגלל שזו הזדמנות מעבר לסכום חלקיה ואתם יודעים מה אומרים על גודל הציפיה...


 


 


 


כל הנותר הוא להתמקד בכל הטוב ולקום ביום ראשון בבוקר עם שיר חדש בלב.

נכתב על ידי , 27/10/2016 20:28   בקטגוריות גירוד מחבתות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שיר מחאה אשכנזי


גפילטע פיש!

 

וריניקעס!

 

קרטושקעס!

 

רגל קרושה!

 

דג מלוח!

 

דג כבוש!

 

לקרדה!

 

לקס!

 

איקרה!

 

חזרת!

 

מרק קרופניק!

 

קניידלעך!

 

רוגלעך!

 

פארפלעך!

 

קרפלעך!

 

צימעס!

 

גולאש!

 

בורשט!

 

טשולענט!

 

כבד קצוץ!

 

מרק עוף!

 

כרוב כבוש!

 

אבטיח כבוש!

 

לאטקעס!

 

גיבעץ'!

 

פסטרמה רומנית!

 

פסטרמה פולנית!

 

שמאלץ!

 

פולנטה!

 

קיורטוש!

 

פפנאש!

 

לייקעך!

 

קיגעל!

 

טארט!

 

ממליגה!

 

שטרודל!

 

 

נכתב על ידי , 4/7/2015 18:51   בקטגוריות גירוד מחבתות  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הכרה- האנליזה שתחשמל את בנות ישראל!


 

 

 

 

 

הכרה

 

שאננות מסריחה
מנפיחות רקובה.
כל הציבור עמד והסתכל,
נרדם לשירי הערש
על כרית נוחה.
אומרים יש תקווה,
הגראס במרפסת נדלק וכבה.
מגשש באפלה,
אל המטבח בחרדה,
אני חי
מתחתי בורות זעקה
גוססים באימה.
בטלוויזיה
דשא רך רדיואקטיבי.
אישה מתחתי באמצע אורגזמה
מטילה צלילי עירום על הקיר,
אני סותם באצבע אחת
ומאבד את ההכרה.


 

 

 

 

 

 

פרופ' שרגא סביחובסקי אבו-עמבה, מאסטרנט אמריטוס, מוטאנט סגל בכיר וקוף קירגיזי נדיר בסוגו, במסה מאלפת שימפנזות המנ תחת
בדמעות תנין את השיר הנשגב "הכרה" מאת עידו הראל, משורר פיניקי חרמן בן המאה ה-14 לפנה"ס שטרם ראה חושך ומזלו!

כי בימים ההם לא היה קל למצוא את האייפון בחושך במערה עם ריח של דג משבוע שעבר ואיזה גמד שנצמד אליך פתאום בקטע "מתחזק"...

 

השיר עוסק בעיקר בכמיהה של האדם הלבן לבאנג איכותי בחשכה האקזיסטנציאליסטית של המודרנה.
הגיבור, נרקומן צעיר ושרמנטי המנסה להגיע מהשירותים בזמן שנשמע פלוץ שהשתחרר על תנאי מהבניין ממול,
רץ כנחוש נחש לעבר המטבח, מבלי להביט בלבן של העין של השכינה (כל מלאך מניאק)  ולדרוך על תחתוניה של סבתו מקרלה
(הראשונה שלימדה אותו לשחק את המשחק הרומני "חתשתייםשלוש- לקרדה)

נרקומן ציבור (ד"ש למאיר שעומד עם האייפון, אמרתי לכם שחשוך רצח וזאת האשמה בחברת חשמל במאה ה-14 לפנה"ס
וגם בנוצרים עצמם שלא יודעים לספור כמו שצריך לפני שישו נולד) שלא רוצה להרדם לצלילי שיר ערש (או ערס שיוצא אל החלון ושר)

ניכר כי נפשו של הדובר נקרעת בין הטלוויזיה המציגה פרסומת לגראס מצ'רנוביל והשכנה שבדיוק גמרה אומר לגמור והזבל הזה בורח לה באמצע.

מה שלא מספרים לכם בשיר  (וההוכחה הניצחת שלא תמיד יש אמת בפרסום) הן הצעקות והקללות של אותה ביץ' מיתולוגית
אשר גרמו לנפשו העדינה של המשורר להכבות כמו נר בישבנו של נחמן מאומן ושום פצצה אטומית שתתפשט בחלון ממול לא תצליח להושיע!

מתחתיו סתימה באמבטיה- מקור בורות הזעקה הנפערים וזועקים לאינסטלטור שמתבושש להגיע, ועל כך נאמר- כוסאמאשלו.
באמצע השיר מבין הדובר, בין הסאטלות- כי הוא חי,
כנראה כי סוף סוף יש אור בסלון ולא צריך ליפול לסמים קשים (כל זה בסבטקסט הארוך כספר דברי הימים+ פלפולים בקלוואה וחמוצים מוגש קומפלט עם תמונה של השכינה בעירום חלקי ולדיזרט-בננה)


"אומרים יש תקווה" שמועה זדונית שבאה תמיד באמצע חרבון כשנשמעת צפירה, אתה מתבקש לעמוד ולשיר את התקווה וברור לכולם
(כל מי שמציץ לך בשירותים, במקרה ופספסתם לכן נא להביא מטלית לחה ופעם הבא לכוון בטלסקופ לפני שאני מספר לאמא והיא לא תחוס על אדיפוס...)
שהנפש שלך בתור יהודי הומיה כרגע כמו יונה במחזור.

 

בסופו של השיר נסגר מעגל ההתבגרות, קרקס הפרעושים ומחול הפגיונות הפומפוזי של המחבר, אותו פיניקי מטומטם שאני שונא באופן אישי.
("איפה אתה- כפיים- לא רואים אותך", קבל אצבע משולשת ואמאש'ך *ביייייפ* לכל השכונה)

ובאשר לכרית הנוחה- השמועה מנפסת  כי כי שמפרברי ג'לג'וליה היא הוברחה, מלאה בג'ובות מהשוק האפור ומשובצת עד שבץ.

 

נכתב על ידי , 30/12/2012 19:47   בקטגוריות גירוד מחבתות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
26,205
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעידו הראל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עידו הראל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)