פעם הייתי מצחיק וכל ההומור שלי נשאב לרשתות החברתיות, הייתי כותב מונולוגים מצחיקים והיום אני מדוכא ומקסימום חרמן.

כמה אפשר לדבר על דיכאון? אני הרי מצחיק אנשים מדי יום או לפחות את אמא שלי ואת עצמי למרות שגם לפקידה בדואר  אני יכול להעלות בדל חיוך/גיחוך בזווית הפה כשאני אוסף חבילה ולא הולך למסיבה מלאה במליון אנשים פוטנציאליים להצחקה.

אפרופו הפקידה, נזכרתי שפעם שילמתי חשבון מים בטלפון ואיכשהו הגעתי לנציגת שירות עם קול חמוד וקרעתי אותה מצחוק.

כן, לשלם חשבונות יכול להיות קומי, סקסי, אינטראקציה חברתית ותירוץ למימוש עצמי- ממש כך!

אני מצחיק מאז שנולדתי (בתור עובר לא החמיאו לי על בדיחה ספציפית) ואני לא יודע אם זה יראה לכם יומרני או אגדה אורבנית אבל אתה לא יכול להכנס לראש של אנשים שקוראים בלוג באתר נטוש, זה מפעיל יותר מדי לחץ על הדמיון והחוש השישי ואני מה לי ולעבודה קשה?

איך שרו "הבילויים"? "אנחנו בחורים של ישיבה..."

כשאני כותב הבילויים האסוציאציה חוזרת ל- 1888 וזה עצוב מאוד עבור להקת רוק ישראלית מתחילת שנות ה-2000 שהיו לה מעריצים צעירים רבים בישראבלוג ורבים מהם היו חברי, פעם היו בילויים וחברים, משפט שמתמצת הכל כשאתה מתקרב ל-40 ומהרהר בגיל 20.

בכלל פעם הכל היה יותר פשוט, כשהיה דיסק וקניון (ואפילו מרכז מסחרי רחמנא ליצלן!) שיכולת לשוטט בו ללא מטרה כי אתה טינ'אייג'ר והעולם לא סופר אותך, היום הכל מורכב ופונקציונליות היא עניין של גיל, מטרה ומציאת מטרה ואני? אני רק רציתי להצחיק אתכם כוסומו.

אז תשמעו בדיחה: יהודי, יהודי ויהודי עולים למטוס לקראת כניסת השבת...

אפילו לספר בדיחות אי אפשר, היום הכל סטנדאפ מחתרתי ואלוהים יודע מה הופך אותו למחתרתי, אמריקאים סיפרו את זה במועדונים במערב התיכון כבר באייטיז בחולצות הוואי.

אני אוהב לספר למישהי שאני נמשך אליה בדיחה מקרוב ושהיא מתפוצצת לי מצחוק בפנים אני ממש מרגיש את שרירי הבטן שלה, את כל הגוף שלה רועד מעונג, בדיחה יכולה להיות כמו סקס או אף יותר טוב.

כשאני כותב בדיחה אני לא מתכוון ל"בדיחות פנקס" או בזוקה אלא לקומדיית המצבים של החייים או משחק מילים, פרצוף, אינטונציה או הגחכה הכל תלוי בתזמון, באדם שמולך או באירועים האקטואליים של התקופה או של המעגלים החברתיים הסובבים אותך.

אני מלך הומור הפנימי והבדיחות הפנימיות הן דבר עצוב ופרדוקסלי כי אנשים שכמותי רוצים שיהיה להם מועדון נפרד שרק הם יוזמנו אליו, יתנשאו על מי שלא מבין אותם וישארו בבדידות מזהרת אך מדכאת.

להומור הפנימי יש ממד של הרס עצמי ואין כמו לצחוק על אנשים שנופלים, תשאלו את יוטיוב.

אנו מבוך המראות, שפני הניסיונות, הנסיינים ועוזרי המחקר של עצמנו- בני משפחת וקהילת המעגל הסגור של משוררי ערבי השירה, האינטרנט, הסלפי, אנשי הבועה והבבואה. 

גם כשאנו מפרסמים את אשר החזקנו בקנאות במגירה מסתבר כי העולם הוא מגירתנו. אנו כותבים רק לעצמנו, כי בכל מקרה- רק על עצמנו לספר ידענו. עולים על הבמה שסידרנו, מוחאים כפיים לעצמנו, כותבים לעצמנו וקוראים רק את עצמנו.
אין לנו עניין עם משוררים גדולים, מתים, עם השירה האוניברסלית בת ה-5000  שנה, לא רוצים לשנות את העולם והחברה כי אנחנו קודם כל לא באמת רוצים להשתנות.
סדנת כתיבה קבוצתית מהלכת על שתיים, מדברים בשפה משל עצמנו אשר מובנת רק לתת-הקבוצה הסגורה שלנו, חיים בוואקום ונושמים חמצן סינתטי שהונדס בצלמנו, מעורר רק את מידת ההשראה הנכונה לפי מרשם פסיכיאטר.
אוהבים, מחבקים ומנשקים עצמנו לדעת. מלטפים לשאר מילותיהם של חברינו במחזוריות הזמן והטקסט.  ללא טיפת אמת לרפואה, ללא חשד מנקר שידגדג לנו את קצה השפה שאולי יש כאן תעתוע?

אולי זו בכלל הזיה נרקיסיסטית, סכיזואידית, משוגעת ופתטית שתלווה אותנו כל חיינו? אולי נידונו לכיליון רוחני, האם הפכנו לבדיחה לא מצחיקה והיא על חשבוננו?
 
אנו משקים ומאכילים עצמנו כבסעודה אחרונה אינסופית במסווה של דקדנס בוהמייני מלא הוד והדר. מתפקדים במיומנות מאוהבת בעצמה של משק אוטרקי חובק עולם פנימי. עטופים בשקרים על פומביות, פרסום וזוהר.
 
אנו משוררי רשתות חברתיות, קהילות מקוונות לזנב של עצמן.
נרקומנים זחוחים של מעשה אוננות קבוצתי, יצירה לשם יצירה, יצירה רק לשם מחיאת כף, סופרלטיב, לייק, חיזוק מידי ללא ענקים שאליהם נוכל להרים מבט, באפס שאיפות.
יוצאים ערב-ערב ולעתים גם סתם באמצע היום להשקות הנוצצות, מסונוורים  מבבואת עצמנו המבעיתה, ממראת הקרקס הגרוטסקית, מלאים כל כך בעצמנו בזמן שאנו מקימים כתבי עת בהם נקרא רק אנחנו את עצמנו, מוציאים את עצמנו לאור ומחזירים לחושך בדיוק כפי שיצאנו.

אנו דואגים לפרנסה מכובדת שתממן את התחביב הסוטה שלנו עד שנצא לפנסיה שתמשיך לממן אותו רק עם יותר זמן חופשי ותחושה שהחיים קצרים מדי אז צריך למצות אותם בדיוק כך.
חוקרים עצמנו באקדמיה ונותנים ציונים לעצמנו, תארי כבוד ושם עולמי בזעיר אנפין, מקימים ספריות ענק, פיזיות ודיגיטליות, המלאות אך ורק בספריהם של חברינו- מי שלא חבר נזרק על המדרכה ליד הפחים.
הגלובוס הפואטי הוא בלון קטן בשולחן העבודה שלנו ועוד לא נולדה הסיכה שתפוצץ אותו ותחזיר אותנו למציאות.

איש לעולם לא ידע את סודנו (או שמא כולם יודעים מלכתחילה ואנו שוב משקרים לעצמנו?) את סודו של התחביב המעוות לא נספר בשולחן סדר הפסח, אולי אמא תבוא פעם לאיזה ערב אחת ותמחא לנו כפיים מתוך אינסטינקט אימהי מגונן, אולי כי לא נעים להביא שקר לעולם.

אנו עכברי המעבדה המכירים רק את ההוויה הרפטטיבית של ברים קטנים באמצע השבוע, מרתפי מתנ"סים, חדרים אחוריים של תיאטראות, חנויות ספרים שוממות, גנים ציבוריים, כיכרות, פיאצות יומרניות וכיתות נטושות.
מצלמים עצמנו לדעת ומאכילים עצמנו בלוקשים. אנו מתלבשים במיטב מחלצותינו כדי לראות את אותם אנשים שובושובושוב ולהרגיש שהתפתחנו, שהתקדמנו כדי לזייף בפרפקציוניזם לתפארת.
אנו חיים באשליה שעתידנו הוורדרד נמצא בפלטפורמות של רשתות חברתיות שכל רצונן להיכנס לכיסנו באמצעות פרסום מפולח וחושבים שנצליח לטפס באיזשהו סולם דרגות על ידי כתיבת פוסטים מלאי גבב של אהבה הדדית ללא סוף שאין קשר בינה לבין הערכה אמנותית או השפעה על המחשבה.
ומי רוצה בכלל לחשוב כשאפשר סתם להפגין אהבה מזויפת?

פלטפורמות אלו הפכו, בעולם הבדיוני שיצרנו, למיוזיק הול עצום ממדים בעל אקוסטיקה מושלמת. התיאטרון שלנו, היכל הקונצרטים ואצטדיון הרוק שאנו בודים מליבנו כדי להתמודד עם קירות החדר שלא זזו מעולם במילימטר ועוד מעט מתפרקים עלינו מרוב לעג וקלס.
נדמה לנו שפיד החדשות (חדשות הקשורות רק אלינו כמובן) האינטרנטי המתעדכן תדיר הוא עיתון ארצי רב תפוצה שבו מיליונים מנידים בראשם בהתפעלות למראה שירינו ותמונותינו המתנוססות בגאון.אנו משוררי וסופרי, עיתונאי ובלוגרי, צלמי ושפי, מפגיני ומוחי, פעילי ומתנגדי, חברי ואויבי, אוהדי ומנאצי עצמנו.
אנו, בני המאה ה-21, המסוגלים להביט רק במראה ולא בזולת. אוהבים רק את הדומים לנו, בעלי הגנים שלנו. מתערבבים רק בנוזלים הומוגניים, הולכים רק על הקווים.
אנו החברה הגלובלית, הסמארטפונית, הגוגלית, המייקרוסופטית, הננו-מתחכמת, האולטרא-מתוכנתת, האינפרא-משובטת.
יוצרי הבינה המלאכותית המטמטמים עצמם עד זרא.

וכך עובר לו יום ועוד קו חרוט על הקיר, עוד בלוג ופוסט, עוד אתר וקהילה, עוד ערב שירה, עוד קבוצה ועיתון, עוד מופע והשקה, עוד פסטיבל וסרטון עצמי, עוד קולקטיב ורעיון.
את הזמן כבר אין להשיב וגם לא את השכל הישר שצלל עוד מגיל צעיר ורך עמוק לאמונה פנאטית ואבסולוטית, ללא כחל ושרק,
בהבל ההבלים שלעולם לא נגיע לקצהו, של עולם השירה הקטן שבמוחנו.

   הנפשות הפועלות:
 
   מוכר מזונות ערס שלא יודע את מקומו
   עידו הראל

   התפאורה:
 
   מזנון יומרני בלב העיר העתיקה בפומפיי
 
   השעה - ואלס בחמש ושלושים
 
  ( עידו הראל מטיח את ראשו בקיר סמוך תוך כדי תשוקה הולכת וגוברת לבורקס תפו"א בעוד
  המוכר מסדר את אבזם חגורתו תוך כדי זמזום של "אתה תותח")

  עידו הראל : סליחה, יש לך בורקס תפו"א?
  מוכר מזונות ערס שלא יודע את מקומו: לא, יש לי רק גבינה.
  עידו הראל: אה... ( עומד לבכות)
  מוכר מזונות ערס שלא יודע את מקומו: אבל יש בגטים שהגיעו עכשיו
  עידו הראל : זה סנדוויצים! (מחפש בגטים ביודעין שאין בגטים בגטו)
  מוכר מזונות ערס שלא יודע את מקומו: נו, מה נראה לך? על זה דיברתי
  עידו הראל: יש משהו אחר?
  מוכר מזונות ערס שלא יודע את מקומו: יש פה ג'בטות מוסתרות מאחורה עם גבינה צהובה
  עידו הראל: לא אוהב גבינה
  מוכר מזונות ערס שלא יודע את מקומו: יש למעלה בצד פיצה
  עידו הראל : (ממרר בבכי) לא אוהב פיצה...
  מוכר מזונות ערס שלא יודע את מקומו: בדיוק הגיע ייבוא פיראטי של גלידות
  עידו הראל: גוועלד (גלידה זה לא אוכל)
  מוכר מזונות ערס שלא יודע את מקומו: (נדלקת נורת דיסקו במוחו) אה הא ! 

  יש קוראסונים עם שוקולד   
  עידו הראל: (צולב את עצמו) לא אוהב שוקולד
  מוכר מזונות ערס שלא יודע את מקומו: (מנקה את האוזן) לא יכול לעזור לך
  עידו הראל: (דואג וממורמר) טוב, סנדוויץ...
  מוכר מזונות ערס שלא יודע את מקומו: חמש ארבעים (ואלס בחמש וארבעים)
  עידו הראל: (מחטט ומוציא 2 חמישיות)
  מוכר מזונות ערס שלא יודע את מקומו: אחי, זה מזויף
  עידו הראל: (מתפחלץ בקצב הסמבה) מה???
  מוכר מזונות ערס שלא יודע את מקומו:
  יש לך ארבעים אגורות?  (מוכר זה ישמיד את עצמו בעוד ארבעים שניות)
  עידו הראל: לא
  מוכר מזונות ערס שלא יודע את מקומו: טוב, אתה חייב לי.

(יורד המסך ועולה תזמורת  כנרים זקנים שמנגנים בכינור תוך כדי אכילת בורקס נוגה)

                                           ס ו ף