פעם הייתי מצחיק וכל ההומור שלי נשאב לרשתות החברתיות, הייתי כותב מונולוגים מצחיקים והיום אני מדוכא ומקסימום חרמן.

כמה אפשר לדבר על דיכאון? אני הרי מצחיק אנשים מדי יום או לפחות את אמא שלי ואת עצמי למרות שגם לפקידה בדואר  אני יכול להעלות בדל חיוך/גיחוך בזווית הפה כשאני אוסף חבילה ולא הולך למסיבה מלאה במליון אנשים פוטנציאליים להצחקה.

אפרופו הפקידה, נזכרתי שפעם שילמתי חשבון מים בטלפון ואיכשהו הגעתי לנציגת שירות עם קול חמוד וקרעתי אותה מצחוק.

כן, לשלם חשבונות יכול להיות קומי, סקסי, אינטראקציה חברתית ותירוץ למימוש עצמי- ממש כך!

אני מצחיק מאז שנולדתי (בתור עובר לא החמיאו לי על בדיחה ספציפית) ואני לא יודע אם זה יראה לכם יומרני או אגדה אורבנית אבל אתה לא יכול להכנס לראש של אנשים שקוראים בלוג באתר נטוש, זה מפעיל יותר מדי לחץ על הדמיון והחוש השישי ואני מה לי ולעבודה קשה?

איך שרו "הבילויים"? "אנחנו בחורים של ישיבה..."

כשאני כותב הבילויים האסוציאציה חוזרת ל- 1888 וזה עצוב מאוד עבור להקת רוק ישראלית מתחילת שנות ה-2000 שהיו לה מעריצים צעירים רבים בישראבלוג ורבים מהם היו חברי, פעם היו בילויים וחברים, משפט שמתמצת הכל כשאתה מתקרב ל-40 ומהרהר בגיל 20.

בכלל פעם הכל היה יותר פשוט, כשהיה דיסק וקניון (ואפילו מרכז מסחרי רחמנא ליצלן!) שיכולת לשוטט בו ללא מטרה כי אתה טינ'אייג'ר והעולם לא סופר אותך, היום הכל מורכב ופונקציונליות היא עניין של גיל, מטרה ומציאת מטרה ואני? אני רק רציתי להצחיק אתכם כוסומו.

אז תשמעו בדיחה: יהודי, יהודי ויהודי עולים למטוס לקראת כניסת השבת...

אפילו לספר בדיחות אי אפשר, היום הכל סטנדאפ מחתרתי ואלוהים יודע מה הופך אותו למחתרתי, אמריקאים סיפרו את זה במועדונים במערב התיכון כבר באייטיז בחולצות הוואי.

אני אוהב לספר למישהי שאני נמשך אליה בדיחה מקרוב ושהיא מתפוצצת לי מצחוק בפנים אני ממש מרגיש את שרירי הבטן שלה, את כל הגוף שלה רועד מעונג, בדיחה יכולה להיות כמו סקס או אף יותר טוב.

כשאני כותב בדיחה אני לא מתכוון ל"בדיחות פנקס" או בזוקה אלא לקומדיית המצבים של החייים או משחק מילים, פרצוף, אינטונציה או הגחכה הכל תלוי בתזמון, באדם שמולך או באירועים האקטואליים של התקופה או של המעגלים החברתיים הסובבים אותך.

אני מלך הומור הפנימי והבדיחות הפנימיות הן דבר עצוב ופרדוקסלי כי אנשים שכמותי רוצים שיהיה להם מועדון נפרד שרק הם יוזמנו אליו, יתנשאו על מי שלא מבין אותם וישארו בבדידות מזהרת אך מדכאת.

להומור הפנימי יש ממד של הרס עצמי ואין כמו לצחוק על אנשים שנופלים, תשאלו את יוטיוב.

אני מודה, לא יוצא לי לכתוב כאן ובא לי דווקא להעלות לכאן מונולוג ארוטי מהסוג הישן והטוב שלי.

בכלל מאסתי קצת בשירה ובפרוזה, אני בכיוון של מחזאות- לא כסף גדול או תהילה אבל יש טיפה יותר אפשרויות.

ערבי השירה בחיפה פנסיונריים מדי וזה מוציא את החשק.

חרא שאני לא מפרסם כאן, לא מעדכן, זה בלוג רפאים כבר שנים.

מה לעשות שאני רק בן התקופה והשלוף הזה מהנייד של הרשתות החברתיות מדייק את השניה את הרגע וכאן בכלל אין קהל ואם יש הוא נזכר בי כשעוד שניה מוחקים את האתר.

החיים מלאים בסידורים, דברים מתקלקלים, עבודות לאוניברסיטה בקילו. החיים נוסעים, חולפים ואין אפילו זמן להתפייט על גופה החושני של זו או אחרת, מציאותית או מדומיינת...

אני חושב שאולי אני בתקופה יותר מתפקדת מבחינת המציאות וישראבלוג התרחק מאוד מהמציאות שלי, אז זה בריא אבל עצוב כי אני מת על העקביות הזו- לכתוב בלוג 15 שנה, זה דבר גדול בעיני אפילו אם עבור הסביבה זה להתקע בעבר.

עוד שבוע ויום מתחיל סמסטר ב' ואני דוהר על האופנוע המטאפורי שלי אל התחנה הבאה בזמן,

החיים כבר לא עוצרים לפוסט, להתרעננות בצד הכביש.

לאחר שראתה אותך

מזווית עינה

מקריאה בפני סיפורך,

אותו חצבת מדם ליבך,

עסיסיותנו עקצצה

נשמתה הבלה

עד שהכישה אותנו

בכל מילה.

לא יכלה לתת לי

מתנה גדולה מזאת,

כי בדמי זרם לפתע

נהר תשוקה

של עלם חמודות.

תיק הגב שלי,

תיק הסטודנט הנצחי,

הפך באחת לטיק

בעין נחש קוברה מורעב,

אשר עלה לראשו

שביב מתלקח גדוש תאוות

נקם.

בחטף זינקה מהדשא

להכשה ארוכה ומענגת של

דם.

לא חשבה לרגע

כי שנינו נתעצם

לנוכח הרעל שזרם בדמנו,

כקפסולת זמן מחסנת,

במקום להישאר לעד

כתינוקות נשבים לבית רבן

בחדר חינוכה הקפדן.

לרגע או שניים הרגשנו

כי גמאנו ממעין הנעורים

ובמקום שתשבור רוחנו

זהרו עינינו.

רב קו: (מתהלך כאחד ששם פס מגנטי שחור על כל העולם) זהו, אני נוסע, לכי הביתה... מה איבדת פה סבתל'ה?

לא פלא שהוציאו אותך משימוש, את כשלג דאשתקד, אני חוסך נייר, שומר על כדור הארץ, ירוק.

כרטיסיה: זוז מכאן ועזוב לי את הארנק! אני מתפוררת בגשם אבל נוסטלגית, שמורה בתא הפנימי עם תמונות הפספורט של הילדים, אני כאן חמישים שנה! יש לי מניה באגד! הייתי  חברה של מניה שוחט...

רב קו: למי עוד יש סנטימנטים אלייך? מה זה פה דור האיקס? פני מקום לדור הוואי, ניי ניי ניי, מכניסים אותי למכונה ומטעינים מזומן בלי התעסקות עם כסף קטן! אני מושלם וגם כוסון אש מגיל שש, שומר על יערות הגשם ומונע חיכוכים מיותרים עם הנהג, מחליק כל טררם. את מתפוררת בכביסה בכיס האחורי של המכנסיים ונרטבת בגשם, העולם אינו זקוק לך עוד, לכי למוזיאון! עולם הכרטיסיות הוא העולם של אתמול.

כרטיסיה: אני יבשתי נהגים בדגניה וחניתה! נסעתי לאילת עם פנצ'ר ושני גמלים!  לכל ילד היתה כרטיסיה אדומה של מפא"י! ניקבו אותי בנסיעות על סוס ב"שומר", היתה לי כרטיסנית בתא שקוף הדלתות האחוריות,

אצלך בחור לא יכול "לנקב" על אהובת ליבו נכון? כל אחד אדון לעצמו ולהסדר הנסיעה שלו, פסה הרומנטיקה מן העולם...

איך קוראים בעברית לאדם שרוצה לשלם גם על נסיעת חברו ברב קו?

רב קו: (מתבלבל) אהההה...מממממ (שולף את האייפון ומחפש בגוגל) ממממ...

כרטיסיה: מהראש אידיוט! אתה צריך לשלוף את זה מהזיכרון ולא לפשפש כל שניה במחשבון שלך, דגנרט..

אוי הנוער של היום... כואב לי הגב...(מתיישבת)

רב קו: את לא יושבת במושבים הקדמיים! את יכולה לשכוח מזה! הם שמורים לאנשי כוחות הביטחון!

כרטיסיה: מה עם "והדרת פני זקן"? אתה משפיל את סבתא שלך? אוי הבושה הבושה...

רב קו: אני והנהג לא צריכים את האנחות שלך וההנחות שלך!

כרטיסיה: אתה יודע ינגלע, פעם לכל נהג היה מנקב מיוחד משלו שניקב בי צורה מיוחדת אחד כוכבית, השני פטיש ומגל...

רב קו: מה זה פטיש ומגל?

כרטיסיה: זה הסמל של ברית המועצות! הקומוניזם! בור ועם ארצות!

רב קו: קומו מה?

כרטיסיה: הכל אני צריכה ללמד אותך, אתה בטח אפילו לא יודע מי היה שר הדואר בממשלת בן גוריון הראשונה...

רב קו:

כרטיסיה: אוי גוועלד, אלוהים! אני קופצת מהאוטובוס, קצתי בהבלי העולם הזה...

רב קו: לא כאן! אני לא צריך דם על הכביש וצרות עם הביטוח... יפטרו אותי!

לי אין מניה באגד, אני שכיר ועל חוזה לשנה, חי מגיהוץ לגיהוץ, צריך להטען בכל פעם מחדש, יוציאו אותי מהמחזור....

כרטיסיה: אתה מפחד מהמחזור? אין לי זכות להמתת חסד? אני צריכה שישרפו אותי בשוויץ? לא הספיק לכם אושוויץ?

איפה נחום הכרטיסן, תמיד היה מלטף אותי, קונה לי בונבוניירה, בודק אותי היטב...

רב קו: נחום מת, תגידי את אמתית? הוא מת! הייתי בלוויה שלו, על הקבר הניחו את הכובע המשושה שלו וגילפו באבן את השפם בחלקת גדולי התחב"צ בהר הרצל.

כרטיסיה: הוא היה האליל שלי, לעולם לא אשכח איך פעם העיף מהאוטובוס ברב קשיחותו הסקסית ילד חוצפן שהתפלח מבלי לשלם בדיוק כשכולם נדחפו ביום ראשון בבוקר...

רב קו: תהא נשמתו צרורה בצרור המפתחות של הסדרן מתחנה מרכזית ישנה.

כרטיסיה: אמן. (מורידה את הדגלון של הנהג לחצי התורן, כל הנוסעים קמים, ברקע שירת המנון אגד)  

רגע מרגש, חשוב וראוי לתיעוד- אתמול הייתי בהופעה של יובל מנדלסון (שייגעצ), הוא אמור להיות בערך בגילי ואני חש הזדהות מסוימת עם אופן הביטוי שלו (ולא רק טקסטואלית או מוזיקלית) כבר מזה שנים רבות, הבנה של פרפורמרים שקשה לפרוט למילים.

אחד השירים שהוא ביצע (לחן ומילים שלו) נקרא "ג'ון וויין", לפני שהתחיל לנגן הוא הקדים ואמר שאבא שלו, שנפטר לאחרונה, נהג לצפות איתו במערבונים בילדותו וזה אחד הזכרונות החזקים שלו ממנו, זכרון שלא מרפה.לאחר ההופעה דיברתי איתו על הנושא והזכרתי את אבא שלי(סוג של קאובוי, לפחות בצעירותו, שגם נהג לצפות איתי במערבונים בילדותי) לצערי השיר לא נמצא ברשת כי יובל טרם הקליט אותו וכנראה יכנס לאלבומו הבא, כך שלצערי הרב אני לא יכול אפילו ללנקק. 

 כל הנ"ל גרם לי לחוש כי אני לא לבד בעולם באבל וביתמות, כנצר לאבות מדור המערבונים ובזכרונות. במקום לגרום לי לשקוע ולהכנס לרגרסיה זה דווקא מחזק ומחמם לב.