רגע מרגש, חשוב וראוי לתיעוד- אתמול הייתי בהופעה של יובל מנדלסון (שייגעצ), הוא אמור להיות בערך בגילי ואני חש הזדהות מסוימת עם אופן הביטוי שלו (ולא רק טקסטואלית או מוזיקלית) כבר מזה שנים רבות, הבנה של פרפורמרים שקשה לפרוט למילים.

אחד השירים שהוא ביצע (לחן ומילים שלו) נקרא "ג'ון וויין", לפני שהתחיל לנגן הוא הקדים ואמר שאבא שלו, שנפטר לאחרונה, נהג לצפות איתו במערבונים בילדותו וזה אחד הזכרונות החזקים שלו ממנו, זכרון שלא מרפה.לאחר ההופעה דיברתי איתו על הנושא והזכרתי את אבא שלי(סוג של קאובוי, לפחות בצעירותו, שגם נהג לצפות איתי במערבונים בילדותי) לצערי השיר לא נמצא ברשת כי יובל טרם הקליט אותו וכנראה יכנס לאלבומו הבא, כך שלצערי הרב אני לא יכול אפילו ללנקק. 

 כל הנ"ל גרם לי לחוש כי אני לא לבד בעולם באבל וביתמות, כנצר לאבות מדור המערבונים ובזכרונות. במקום לגרום לי לשקוע ולהכנס לרגרסיה זה דווקא מחזק ומחמם לב.

איך הפכו 

הסירנות למיגרנות?
המוזות למדוזות?
הנימפות מחופפות?
המימוזות לממותות?

לא שפר גם גורלי,
בדיוק כמותן.

כצל צילם 
המצולם,
המפולטר,
הסדוק,
המיותר בדיעבד,
המבותר בסכין יפנית,
פוסטר מתקלף של נעורים.

איך הפכו המטאליסטיות לפופוליסטיות,

הפאנקיסטיות קבליסטיות
ילדות הפרחים- נשות סחים
והגרופיות? חרב פיפיות.

האנרכיסטיות?
סטיות!
הנימפומניות?
במאניות.
ילדות הסינמטק?
פליטות היי טק.

חלפתי גם אני ביעףיחד איתן
כחלוף רומן
פיהוק האריה של הזמן.

רגע לפני רדת עפעפיים

בת קול אחרונה
שרה לי בלאט
בקול מתוק מפז:

"לעולם לא אשכחך 

על מסכי לא תחשך
 ולך אהיה נערת הנצח
 חוזה אל תברח"

סבא. סבא שלי יהודה, על שמו אני קרוא. מה אתם יודעים עליו? מה אני יודע?

נפטר לפני שאמי נולדה. הסבא הבוהמיין- עד כמה שסבל בנמל חיפה יכול.

רומני עם סיגריה שנראה כמו אלן דלון או ז'אן פול בלמוּנדו של שנות השלושים. הסבא שאני יודע שאתו הייתי מסתדר כחבר אם הייתי בגילו, שמת בגיל שבו אני עכשיו. דוד שלי טיפה דומה לו וגם בן דוד שלי.

בכל מיני כרטיסים ומסופים קוראים לי עידו יהודה אריה (הסבא השני) הראל לרוב ה"יהודה" חתוך בגלל ששלושה שמות זה יותר מדי בשבילם אז זה יוצא עידו יהו.

חתכו את סבא שוב, לא מספיק שהוא מת ב48', סבא חתוך מדי, חתוך מההיסטוריה, חתוך מהדר בה גר עד יום מותו.

סבא, דבר אלי מהשמיים, אפילו שאני לא יודע אם אני מאמין בכלל באלוהים וגלגול נשמות. סבא, גלגל לי משהו, צייר לי כבשה סבא, גלה לי את פתרון החידה, שדך לי בחורה כי אתה, שקבור בבית הקברות הצבאי, אתה בטוח יודע את מי אני צריך, אתה כבר תמצא לי, אתה מכיר אותי למרות שאפילו את אמא שלי לא הכרת, את בתך היחידה. אני חלק מהשושלת שלך סבא, משורר מוזר כזה ואתה היית מת על השירים שלי זה ברור.

הוא היה תיקונצ'יק בעל ידי זהב, לא אינטלקטואל ואיש ספר, כביכול ההפך ממני, אבל היתה לו אישיות מיוחדת- כביכול לא הולמת את חייו ודמותו.

סבתא שלטה עליו ללא עוררין עם ההשכלה והתרבות שלה.

סבא יודע שאני ממשיך את השושלת, שאר בני המשפחה לא מבינים אותנו סבא, הם זעיר בורגנים בזמן שאתה היית פרולטריון לפי כל הכללים, פועל שחור עם דם כחול ובלורית בהירה סבא, מלך הנמל, אני בטוח שכל הפועלים שם החזיקו ממך ואפילו המנהלים הגדולים קרצו לך.

בחור בהיר בלורית שהגיע עם משפחתו מרומניה הרבה לפני המלחמה, היתה להם חנות צבע (כמו טמבור) עד היום לאמא שלי יש דוד קשיש שהוא ליצן רדוד מתל אביב אבל איש טוב, אח שלו. בטוח שלסבא היה יותר סטייל, בטוח.

אמא אומרת שהיה לו הומור כזה, הוא היה מצחיק ושובב כמוני.

הכיר את סבתא בגן בנימין שליד התיאטרון העירוני, היא התחילה איתו על ספסל, היה לו סטייל אבל היה ביישן רצח- כמוני.

סבא לא היה מסתדר עם אבא שלי למרות ששניהם רומנים, סבא היה מסוג אחר- הוא היה מגניב, אבא שלי לא מבין מגניבות מהי, רק חומרנות, כלכלן זה לא סבל בנמל.

לא הייתי מסתדר בחיים כסבל אבל בטח הייתי סבל מצחיק- כמוהו.

אני לא סבל אבל אני יודע סבל מהו ועבדתי בכמה וכמה עבודות שחורות בחיי,

בוהמיינים פורלטריים כמונו צריכים לעבוד רק בשחור סבא וצריכים שנשים יתחילו אתנו ויעזבו אותנו מפוילע-שטיקים. סבא אני אוהב אותך, שימותו כולם מצדי.

מגיל עשר לא בכיתי ואני מרגיש את הדמעה הצורבת.

בכוונה לא כתבתי ופרסמתי את זה ביום הזיכרון, סבא היה מגחך על היום הזה.

אמא אספה זיכרונות רבים כל החיים מהאבא הזה שהיא לא הכירה, חלבה פרטי פרטים מהדודים ומסבא וסבתא שלה, מאחיה ובעיקר מאמה, סבתא לא יכלה לשכוח את סבא, היא היתה נשואה עוד פעמיים אחריו ואף אחד מהם לא הגיע לקרסוליו של הפועל הטמבל הזה בעל ידי הזהב והבלורית עם הסיגריה בזווית הפה, הרומני בעל לב הזהב, המענטש המצחיק הזה, המקסים והרומנטי מכולם- סבא.

במלוא עשור מכובד לבלוגי הקט, הישג מפוקפק שלא כל אדם מגיע אליו בין גיל 22 ל32, על כל המהמורות והתהפוכות שעברתי.

החלטתי לחגוג כמיטב תוכניות הטלוויזיה שעליהן גדלנו- לקט פוסטים מוקפץ טעים ומעורר את בלוטות הנוסטלגיה,

רשימות, שירה, מונלוגים ותמונות המסמלים כל שנה או לפחות בעלי תגובות יקרות לליבי.

חגיגות העשור החלו (אמנם באיחור של 4 ימים שכן הפוסט הראשון פורסם ב23.7.03)

אז חבשו את כובע הליצן ותקעו בצפצפה!

2003

בתור התחלה בחרתי תמונה, אולי כי הן שוות יותר מאלף מילים, זו צולמה במועדון אלטרנטיב של תחילת העשור,

(נדמה לי "לילינבלום 25") עכשיו אני זקן ומפזז עם התה והביסקוויטים.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=9730&blogcode=285750

2004

כאן החלטתי להעלות  שאלון, אני באמת צריך לענות על אחד, הבעיה היא שזה לא מצחיק יותר

אלא אם כן את תיכוניסטית זעירה שההורים פותחים את הדלת וצועקים עליה מעת לעת.

היתה לי איזו רוח שטות כאן בשנים הראשונות, קשה שלא לחייך בעת הקריאה:)

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=9730&blogcode=426626

2005

פוסט עתיר שירה מהימים ההם, נדמה לי ששירתי מאוד השתנתה מאז, בתקופה ההיא הייתי זורק את המילים על הדף

ומפרסם, היום אני קצת יותר עריכתי. (ונהנה מכך מאוד) חוצמזה התגובות לא נשכחו מלב.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=9730&blogcode=1363576

2006

שוב שירים המסמלים תקופה בחיי, לא בטוח שתוכלו להבין אבל הם עשו לי משהו בדיעבד, אני חושב שהדומיננטיות

של שירה בבלוג שלי הרסה ובנתה את קהל הקוראים שוב ושוב לאורך השנים ואני מרוצה מזה,

מי שמחפש רק פוסטים יומניים ( אע"פי שלא חסרו לי גם כאלה) שילך לבלוג אחר.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=9730&blogcode=3971207

2007

קיץ 2007 היה סוער מאוד מבחינה רומנטית וקהל הבלוג הכפיל את עצמו עשרות מונים,

בכל פעם שהתיישבתי לכתוב פוסט הרגשתי סילון בכנפיים.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=9730&blogcode=7290418

2008

אכזבה מנסיון ההתמסדות ומהקשר הרציני שחתרתי אליו כל השנים כולל רטרוספקטיבה של מספר מערכות יחסים,

באמת מסמל תקופה וגם מתעד אותה בפרוטרוט.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=9730&blogcode=8858135

2009

תקופה שחלחלה בי הפרוזה, אפשר לומר שזה סיפור אירוטי קצר (גם אם מאוד פואטי) שונה מהשירה ששלטה בי עד אז וכיוון חשוב לא פחות.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=9730&blogcode=10687344

2010

הבדידות פנים רבות לה.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=9730&blogcode=12094947

2011

הסתפרתי וזו היתה דרמה סוחפת! (מאז גדל בחזרה)

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=9730&blogcode=12369205

2012

פרוזה שהיא שיר אהבה אחד ארוך ודחוס רצח:)

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=9730&blogcode=13068653

2013

לסיכום, חיפוש האהבה אינו יודע סוף ואולי זה מה שמחזיק את הבלוג כולו.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=9730&blogcode=13618024

לרגל עיסוקי החדש בתחום ההיסטוריה של סופרים וספרות החלטתי להכין רשימה מתוקצרת של סופרים אמריקאים מומלצים, (אולי קצת כדי לשבור את הסטיגמה הקיימת נגד הספרות הזו לעומת הצרפתית/גרמנית/רוסית) הכוללת מצד אחד סופרים שאני מכיר היטב וגדלתי עליהם (כמו רובנו) ומצד שני כאלו שעדיין מהווים חור בהשכלתי ונמצאים ברשימת הקריאה האינסופית היושבת בירכתי תודעתי ונוטה לצוץ מפה לשם.

הסופרים (לפי סדר אסוציאטיבי ולא היסטורי!)

ג'ק לונדון- סופר נשכח קמעה ולא מתורגם מדי בעשורים האחרונים, דורי ודור הורי גדל על ברכי "פנג הלבן" המיתולוגי, מיועד בעיקר לאוהבי ספרות מסע, גילוי ארצות כפי שנתפס בראייה הרומנטית של תחילת המאה העשרים וספרות אנגלו-סקסית בתרגומים מעט מליציים, צהבהבים אך נפלאים. (או בכלל בשפת המקור) 

סקוט פיצג'רלד- "גטסבי הגדול" והעיבודים הקולנועיים הבלתי נשכחים הפכו אותו לאחד מאבות המזון של מה שטוב באמריקה (למרות כל הקפיטליזם הדורסני והרדידות) מייצג את הדור האבוד של הג'אז שקדם לסופרי ה"ביט" של שנות 50 וה-60.


ג'יי די סאלינג'ר- הכל כבר נאמר.

נפטר בעת האחרונה, רק אוסיף שגם הוא משתייך לדור הביט למרות שאינו נחשב מסמליו העיקריים (לא היה אופנוען-נווד מסוקס בשנות החמישים, לא גר בויליג' ועסק בלהתרועע אלא התבודד והסתגר על גבעה) היווה השראה לכל הגדולים, מוזיקאים, סופרים במאים ואף לרוצח אחד...

ג'ון סטיינבק- כרגיל בספרות האמריקאית, חייבים ראשית לשלוף את הסרטים הקלאסיים "קדמת עדן" ו"ענבי זעם" עם ג'יימס דין. מדובר בספרים לא קלים לקריאה שגמאתי בגיל עשר פשוט כי לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים.

כתיבה מהפנטת שעובדת גם בתרגום, שורשיות שכמעט פסה מהעולם, דיוקנאות מדויקים של נוף אנושי, חבל ארץ ותהפוכות היסטוריות.

"על עכברים ואנשים" יצא לא מזמן והוא מומלץ ביותר.


ארנסט המינגווי- כמו במקרה של סאלינג'ר, הכל כבר נכתב.

לא לפספס את סדרת ההוצאות המחודשות מבית "ידיעות אחרונות", כל כתביו מציפים את החנויות וממלאים את ליבי אושר, קראתי את "הקץ לנשק" והתענגתי על כל פסיק.

דמות הגבר המצ'ואיסט אך המעמיק, הפרא האציל, הזקן והים. 

אדגר אלן פו- המציא והוציא את המיטב הקלאסי והמורכב באימה, מתח, בלש ואף נגע בגותיקה. השפיע על מוזיקה, (שאלו יוצאי "פינגווין") טלוויזיה, קולנוע, ספרות, שירה, תיאטרון, הגות ואופנה.

אינספור עיבודים לקולנוע, החל מקאברים מוזיקליים ל"אנבל-לי" ועד למשחקי מחשב, פולחן ופולקלור שבטח גורם לו לצחקק בקברו (הסרט "העורב" עם ברנדון לי, בנו של ברוס לי שנהרג תוך כדי הצילומים, שיצא אם אני לא טועה בתחילת הנייטיז)

* הידעתם- מתרגמה הראשון של פואמת "העורב" לעברית הוא לא אחר מההוגה והסופר זאב ז'בוטינסקי!

צ'ארלס בוקובסקי- (אז מה אם בן אדם הוא קצת שיכור?)  

משורר וסופר, משחים את הכבד אך מרומם את הנפש, אף שפעל בקושי דור אחרי פיצג'רלד הקדים את זמנו עכבר הבארים הרקוב, עובד רשות הדואר, הפרולטר הסזיפי והזוהר באפרוריותו בעליבותו והשפיע לא רק על משוררי שנות השישים אלא על כל זאטוט זב קוניאק זול בימינו, במחוזותינו ובעולם כולו.

תרגום מומלץ לעברית- "עד שהאצבעות יתחילו לדמם" הוצ' כרמל.

הצטיין בבוטות ענוגה, שפה פשוטה, סלנג, דם יזע ודמעות.

נפטר בגיל 74, על מצבתו נכתב "אל תנסו".

ובכן, היריעה הרי אינסופית, מדובר בנושא לספר עב כרס ואני רק סוקר מזווית אישית, תרשו לי רק לציין שמות נוספים כוויליאם בורוז, ג'ק קרואק, אלן גינסברג, מארק טווין, טנסי וויליאמס,

ברברה ארנרייך, הרמן ווק, טוני מוריסון וכו' וכו'