לאחר שראתה אותך

מזווית עינה

מקריאה בפני סיפורך,

אותו חצבת מדם ליבך,

עסיסיותנו עקצצה

נשמתה הבלה

עד שהכישה אותנו

בכל מילה.

לא יכלה לתת לי

מתנה גדולה מזאת,

כי בדמי זרם לפתע

נהר תשוקה

של עלם חמודות.

תיק הגב שלי,

תיק הסטודנט הנצחי,

הפך באחת לטיק

בעין נחש קוברה מורעב,

אשר עלה לראשו

שביב מתלקח גדוש תאוות

נקם.

בחטף זינקה מהדשא

להכשה ארוכה ומענגת של

דם.

לא חשבה לרגע

כי שנינו נתעצם

לנוכח הרעל שזרם בדמנו,

כקפסולת זמן מחסנת,

במקום להישאר לעד

כתינוקות נשבים לבית רבן

בחדר חינוכה הקפדן.

לרגע או שניים הרגשנו

כי גמאנו ממעין הנעורים

ובמקום שתשבור רוחנו

זהרו עינינו.

מביא לעולם דימויים
במקום ילדים
ומוזה במקום אישה.
בלילה מתהפך כמטומטם,
החרוז לעולם אינו מושלם.
 
במקום גג יש לי רוח
והיכן הכניסה לבית הבא?
מתדפק ללא מענה
ומקיץ על מקש הרווח.

במקום לנשום מעדיף לרשום,
משוררים במקום חברים
ונבואה מטאפיזית במקום עתיד.
ועכשיו תגידו "למה ציפית?"

דווקא ציפיות היו לי כמו לכולם.

נכנסתי אל היכלי התיאטרון המקודשים
שם לא חיכה לי אור זרקורים,
כפי שפנטזתי בקרי הנעורים.
אף לא אור יקרות
ותרועת חצוצרות.
לא זוהרה הרעב
של להקת שוליים,
לא הסנה הבוער
ולא נעליים.

הן חיכו לי בשורה
בנצחיות קיומית
כמדי שבוע בהצגה יומית,
מרשרשות כדי לחיות
בצלופן הסוכריות.

לאחר רדת המסך
אמלט מדור הורי,
מוכה החרון,
שבעיר הזאת יתבצר
עד יומו האחרון.

האם זו אשמתי
שכל חייהם
דחו את חירוף הנפש?
אני האייל העקוד,
יצחק בעל כורחו.

אך לאט לך,עוד אין צורך להספיד.
אין לי מה להפסיד
ומה להפסיק,
כל עוד נשמתך
באפי מעקצצת.

מאמינה בי בתמימות אווילית,
עד כי כל מקנאי ומשקצי,
מחרפי ומגדפי,
לא יוכלו למרוח
דונג על כנפי כאיקרוס
בצהרי אוגוסט הדוויים.

לא אזיל דמע ולא אבוש,
את תאוות הנקם אכבוש.
עם כל מרירותם המוצדקת,
תסביכי הגלות
והקוממיות המתקוממת.

מליבי האבן תיגול,
כשועל קרבות ותיק
שעבר כבר הכל.
אוכל להתגלגל,
כאלף גלמים,
לתיאורית כאוס של
אורגיית פרפרים
כי ככל שמקצצים כנפי
כן תתארכנה.

תלתלי השטניים
גלגלי אש יוקדים.
גם אם אותי לגיהנום יורידו
ומרכבות האש יחלידו,
לא אעצור להסתכל
והנשימה לא תתבלבל.

במקום להחזיק
בשיניים ובציפורניים,
נרקוד על המים
ונצחק שבעתיים. 

אנו מבוך המראות, שפני הניסיונות, הנסיינים ועוזרי המחקר של עצמנו- בני משפחת וקהילת המעגל הסגור של משוררי ערבי השירה, האינטרנט, הסלפי, אנשי הבועה והבבואה. 

גם כשאנו מפרסמים את אשר החזקנו בקנאות במגירה מסתבר כי העולם הוא מגירתנו. אנו כותבים רק לעצמנו, כי בכל מקרה- רק על עצמנו לספר ידענו. עולים על הבמה שסידרנו, מוחאים כפיים לעצמנו, כותבים לעצמנו וקוראים רק את עצמנו.
אין לנו עניין עם משוררים גדולים, מתים, עם השירה האוניברסלית בת ה-5000  שנה, לא רוצים לשנות את העולם והחברה כי אנחנו קודם כל לא באמת רוצים להשתנות.
סדנת כתיבה קבוצתית מהלכת על שתיים, מדברים בשפה משל עצמנו אשר מובנת רק לתת-הקבוצה הסגורה שלנו, חיים בוואקום ונושמים חמצן סינתטי שהונדס בצלמנו, מעורר רק את מידת ההשראה הנכונה לפי מרשם פסיכיאטר.
אוהבים, מחבקים ומנשקים עצמנו לדעת. מלטפים לשאר מילותיהם של חברינו במחזוריות הזמן והטקסט.  ללא טיפת אמת לרפואה, ללא חשד מנקר שידגדג לנו את קצה השפה שאולי יש כאן תעתוע?

אולי זו בכלל הזיה נרקיסיסטית, סכיזואידית, משוגעת ופתטית שתלווה אותנו כל חיינו? אולי נידונו לכיליון רוחני, האם הפכנו לבדיחה לא מצחיקה והיא על חשבוננו?
 
אנו משקים ומאכילים עצמנו כבסעודה אחרונה אינסופית במסווה של דקדנס בוהמייני מלא הוד והדר. מתפקדים במיומנות מאוהבת בעצמה של משק אוטרקי חובק עולם פנימי. עטופים בשקרים על פומביות, פרסום וזוהר.
 
אנו משוררי רשתות חברתיות, קהילות מקוונות לזנב של עצמן.
נרקומנים זחוחים של מעשה אוננות קבוצתי, יצירה לשם יצירה, יצירה רק לשם מחיאת כף, סופרלטיב, לייק, חיזוק מידי ללא ענקים שאליהם נוכל להרים מבט, באפס שאיפות.
יוצאים ערב-ערב ולעתים גם סתם באמצע היום להשקות הנוצצות, מסונוורים  מבבואת עצמנו המבעיתה, ממראת הקרקס הגרוטסקית, מלאים כל כך בעצמנו בזמן שאנו מקימים כתבי עת בהם נקרא רק אנחנו את עצמנו, מוציאים את עצמנו לאור ומחזירים לחושך בדיוק כפי שיצאנו.

אנו דואגים לפרנסה מכובדת שתממן את התחביב הסוטה שלנו עד שנצא לפנסיה שתמשיך לממן אותו רק עם יותר זמן חופשי ותחושה שהחיים קצרים מדי אז צריך למצות אותם בדיוק כך.
חוקרים עצמנו באקדמיה ונותנים ציונים לעצמנו, תארי כבוד ושם עולמי בזעיר אנפין, מקימים ספריות ענק, פיזיות ודיגיטליות, המלאות אך ורק בספריהם של חברינו- מי שלא חבר נזרק על המדרכה ליד הפחים.
הגלובוס הפואטי הוא בלון קטן בשולחן העבודה שלנו ועוד לא נולדה הסיכה שתפוצץ אותו ותחזיר אותנו למציאות.

איש לעולם לא ידע את סודנו (או שמא כולם יודעים מלכתחילה ואנו שוב משקרים לעצמנו?) את סודו של התחביב המעוות לא נספר בשולחן סדר הפסח, אולי אמא תבוא פעם לאיזה ערב אחת ותמחא לנו כפיים מתוך אינסטינקט אימהי מגונן, אולי כי לא נעים להביא שקר לעולם.

אנו עכברי המעבדה המכירים רק את ההוויה הרפטטיבית של ברים קטנים באמצע השבוע, מרתפי מתנ"סים, חדרים אחוריים של תיאטראות, חנויות ספרים שוממות, גנים ציבוריים, כיכרות, פיאצות יומרניות וכיתות נטושות.
מצלמים עצמנו לדעת ומאכילים עצמנו בלוקשים. אנו מתלבשים במיטב מחלצותינו כדי לראות את אותם אנשים שובושובושוב ולהרגיש שהתפתחנו, שהתקדמנו כדי לזייף בפרפקציוניזם לתפארת.
אנו חיים באשליה שעתידנו הוורדרד נמצא בפלטפורמות של רשתות חברתיות שכל רצונן להיכנס לכיסנו באמצעות פרסום מפולח וחושבים שנצליח לטפס באיזשהו סולם דרגות על ידי כתיבת פוסטים מלאי גבב של אהבה הדדית ללא סוף שאין קשר בינה לבין הערכה אמנותית או השפעה על המחשבה.
ומי רוצה בכלל לחשוב כשאפשר סתם להפגין אהבה מזויפת?

פלטפורמות אלו הפכו, בעולם הבדיוני שיצרנו, למיוזיק הול עצום ממדים בעל אקוסטיקה מושלמת. התיאטרון שלנו, היכל הקונצרטים ואצטדיון הרוק שאנו בודים מליבנו כדי להתמודד עם קירות החדר שלא זזו מעולם במילימטר ועוד מעט מתפרקים עלינו מרוב לעג וקלס.
נדמה לנו שפיד החדשות (חדשות הקשורות רק אלינו כמובן) האינטרנטי המתעדכן תדיר הוא עיתון ארצי רב תפוצה שבו מיליונים מנידים בראשם בהתפעלות למראה שירינו ותמונותינו המתנוססות בגאון.אנו משוררי וסופרי, עיתונאי ובלוגרי, צלמי ושפי, מפגיני ומוחי, פעילי ומתנגדי, חברי ואויבי, אוהדי ומנאצי עצמנו.
אנו, בני המאה ה-21, המסוגלים להביט רק במראה ולא בזולת. אוהבים רק את הדומים לנו, בעלי הגנים שלנו. מתערבבים רק בנוזלים הומוגניים, הולכים רק על הקווים.
אנו החברה הגלובלית, הסמארטפונית, הגוגלית, המייקרוסופטית, הננו-מתחכמת, האולטרא-מתוכנתת, האינפרא-משובטת.
יוצרי הבינה המלאכותית המטמטמים עצמם עד זרא.

וכך עובר לו יום ועוד קו חרוט על הקיר, עוד בלוג ופוסט, עוד אתר וקהילה, עוד ערב שירה, עוד קבוצה ועיתון, עוד מופע והשקה, עוד פסטיבל וסרטון עצמי, עוד קולקטיב ורעיון.
את הזמן כבר אין להשיב וגם לא את השכל הישר שצלל עוד מגיל צעיר ורך עמוק לאמונה פנאטית ואבסולוטית, ללא כחל ושרק,
בהבל ההבלים שלעולם לא נגיע לקצהו, של עולם השירה הקטן שבמוחנו.