פעם הייתי מצחיק וכל ההומור שלי נשאב לרשתות החברתיות, הייתי כותב מונולוגים מצחיקים והיום אני מדוכא ומקסימום חרמן.

כמה אפשר לדבר על דיכאון? אני הרי מצחיק אנשים מדי יום או לפחות את אמא שלי ואת עצמי למרות שגם לפקידה בדואר  אני יכול להעלות בדל חיוך/גיחוך בזווית הפה כשאני אוסף חבילה ולא הולך למסיבה מלאה במליון אנשים פוטנציאליים להצחקה.

אפרופו הפקידה, נזכרתי שפעם שילמתי חשבון מים בטלפון ואיכשהו הגעתי לנציגת שירות עם קול חמוד וקרעתי אותה מצחוק.

כן, לשלם חשבונות יכול להיות קומי, סקסי, אינטראקציה חברתית ותירוץ למימוש עצמי- ממש כך!

אני מצחיק מאז שנולדתי (בתור עובר לא החמיאו לי על בדיחה ספציפית) ואני לא יודע אם זה יראה לכם יומרני או אגדה אורבנית אבל אתה לא יכול להכנס לראש של אנשים שקוראים בלוג באתר נטוש, זה מפעיל יותר מדי לחץ על הדמיון והחוש השישי ואני מה לי ולעבודה קשה?

איך שרו "הבילויים"? "אנחנו בחורים של ישיבה..."

כשאני כותב הבילויים האסוציאציה חוזרת ל- 1888 וזה עצוב מאוד עבור להקת רוק ישראלית מתחילת שנות ה-2000 שהיו לה מעריצים צעירים רבים בישראבלוג ורבים מהם היו חברי, פעם היו בילויים וחברים, משפט שמתמצת הכל כשאתה מתקרב ל-40 ומהרהר בגיל 20.

בכלל פעם הכל היה יותר פשוט, כשהיה דיסק וקניון (ואפילו מרכז מסחרי רחמנא ליצלן!) שיכולת לשוטט בו ללא מטרה כי אתה טינ'אייג'ר והעולם לא סופר אותך, היום הכל מורכב ופונקציונליות היא עניין של גיל, מטרה ומציאת מטרה ואני? אני רק רציתי להצחיק אתכם כוסומו.

אז תשמעו בדיחה: יהודי, יהודי ויהודי עולים למטוס לקראת כניסת השבת...

אפילו לספר בדיחות אי אפשר, היום הכל סטנדאפ מחתרתי ואלוהים יודע מה הופך אותו למחתרתי, אמריקאים סיפרו את זה במועדונים במערב התיכון כבר באייטיז בחולצות הוואי.

אני אוהב לספר למישהי שאני נמשך אליה בדיחה מקרוב ושהיא מתפוצצת לי מצחוק בפנים אני ממש מרגיש את שרירי הבטן שלה, את כל הגוף שלה רועד מעונג, בדיחה יכולה להיות כמו סקס או אף יותר טוב.

כשאני כותב בדיחה אני לא מתכוון ל"בדיחות פנקס" או בזוקה אלא לקומדיית המצבים של החייים או משחק מילים, פרצוף, אינטונציה או הגחכה הכל תלוי בתזמון, באדם שמולך או באירועים האקטואליים של התקופה או של המעגלים החברתיים הסובבים אותך.

אני מלך הומור הפנימי והבדיחות הפנימיות הן דבר עצוב ופרדוקסלי כי אנשים שכמותי רוצים שיהיה להם מועדון נפרד שרק הם יוזמנו אליו, יתנשאו על מי שלא מבין אותם וישארו בבדידות מזהרת אך מדכאת.

להומור הפנימי יש ממד של הרס עצמי ואין כמו לצחוק על אנשים שנופלים, תשאלו את יוטיוב.

אני לא אחד שיכבול באזיקי פרווה, פלאגים ומחסומי פה כדוריים

ועם זאת אני לוחץ על צווארך הרך עד שאת משתנקת כגוזל שברירי.

לא תתפסי אותי במכנסי עור צמודים, אף לא פירסינג או קעקועים,

אך אני, ברוב גיקיוּתי, מצמיד אותך לפינת החדר החשוכה ומושך לך, בפולסים מגרי רפלקס, בקצוות העורף הרופפים של הקוקו.

מועך לך את החזה בעצם זרועי המקופלת לעברך בזמן שאני מטיל עליך כובד משקלי.

אינני רוצה להכאיב לך מתוך רשעות סתמית או גדלוּת אגו. כל כולי מרוכז בך, כה חמקמק והיתולי, הכל על קצה המזלג ואני נועץ בך נעיצות של רוך ופליאה לבדוק כמה בשרך מוכן, חם ומצומרר, מתרגש ובועט, מייחל ומתפלל, כמה כמיהה יש בו מרגע לרגע עד שאת מאבדת סבלנות ואני מתענג על כל חלקיק מתזזיותך המתנשפת. קרן האור המתרגשת מציצה מהתריס בקו ישיר למשקפיך שתיכף אסיר בדרמטיות של משיכת חזייה.

אני מספר כל יודע של חדר המיטות, מנצח על מקהלת עדי כרים. אוחז בירכייך כשראשך שמוט אל הרצפה אך תלויה בידיי המושכות אותך למעלה.

כל הדם עולה לך לראש כשאת הפוכה כך בין שמיים לארץ וזה בדיוק האות

לשיר לך שיר ערש, לקרוא לך וידוי ושיר משמר בלחישה שורפת אזנים.

באותה נשיפה בה אני מכבה את הנר- את נדלקת.

נראה שזה מנגנון כפול, בכל פעם שאת מתכופפת ורוכנת המתג לוחץ עלי במקום שאלחץ עליך, היש מגרה מזה?

קוצר סבלנות, פקיעת נשימתך, הטיקים בכתפיך, רעידת שדייך, כולם נוזפים בי שאכנס כבר. אם לא אפעל במהירות כנראה תהרגי אותי וזה רק מעלה את מפלס הכיף.

אלמנט ההפתעה הוא הקוד הסודי שלי, קוד העונג והגירוי, מתכון האורגזמה,

סיסמת הפלאים. מניח יד על שפתיך, מליט פניך מהאור החושף, המבהיר מציאות עד איבוד פרספקטיבה. את נושכת אצבעותיי בהחלטיות של אשת מעשים ואני מסובב צווארך אל הסדין בכדי שתחושי נענשת ותתמקדי כל כולך באיברי המפוסל בשיש, מסורג ורידים כחולים, החודר לתוכך לפני צרחת העונג הראשונה.

ב 1976 פגשתי את ג'וני בחנות לכלי כתיבה ליד הסנטר, הוא שיחק עם עיפרון חשמלי ואני הקשבתי לצלילי העקבים של נשות העיר, דיברנו קצת ולמחרת מצאנו את עצמנו בחדר חזרות בבריסטול בחליפות, סופרים : 

ואן טו ט'רי פור

והמתופף מתחיל להכות את הקצב.

ב 78 היינו אצל אד סאליבן ואלביס חרחר את חרחורו האחרון, יצאנו לסיבוב הופעות בכל העולם עם אריאל זילבר ורמקולים של "בטי בם".

ב 81  בלונדי הרגה את הבסיסט שלנו כשהיא בעטה בו ממסוק מעל האוקיינוס (היתה עצבנית באותו יום) החלפתי אותו באחי הצעיר בן ה6 שידע לנגן עם האזניים.

ב85 הגענו לישראל וניגנו עם יהורם גאון בבנייני האומה (אביתההההר שבר את התופים). התעשרתי מאוד ובשלהי האיייטיז הייתי מקפץ לצלילי יורופופ ביאכטות עם נערות שזופות בבגדי גוף כמו רוד סטיוארט ביום רע.

התחנתי עם פרחה מושתלת חזה, אני עצמי מקומט כמו עיתון שעוטף את הדגים בשוק הכרמל אבל מצטלם בעירום לכל מגזין שמעוניין בי.

(מתרוצץ ברחבי האולפן וצועק בקול של כלב חרש)

סוניה, איפה הויטמינים שלי, מי לקח את הויטמין סי שלי??????