פעם הייתי מצחיק וכל ההומור שלי נשאב לרשתות החברתיות, הייתי כותב מונולוגים מצחיקים והיום אני מדוכא ומקסימום חרמן.

כמה אפשר לדבר על דיכאון? אני הרי מצחיק אנשים מדי יום או לפחות את אמא שלי ואת עצמי למרות שגם לפקידה בדואר  אני יכול להעלות בדל חיוך/גיחוך בזווית הפה כשאני אוסף חבילה ולא הולך למסיבה מלאה במליון אנשים פוטנציאליים להצחקה.

אפרופו הפקידה, נזכרתי שפעם שילמתי חשבון מים בטלפון ואיכשהו הגעתי לנציגת שירות עם קול חמוד וקרעתי אותה מצחוק.

כן, לשלם חשבונות יכול להיות קומי, סקסי, אינטראקציה חברתית ותירוץ למימוש עצמי- ממש כך!

אני מצחיק מאז שנולדתי (בתור עובר לא החמיאו לי על בדיחה ספציפית) ואני לא יודע אם זה יראה לכם יומרני או אגדה אורבנית אבל אתה לא יכול להכנס לראש של אנשים שקוראים בלוג באתר נטוש, זה מפעיל יותר מדי לחץ על הדמיון והחוש השישי ואני מה לי ולעבודה קשה?

איך שרו "הבילויים"? "אנחנו בחורים של ישיבה..."

כשאני כותב הבילויים האסוציאציה חוזרת ל- 1888 וזה עצוב מאוד עבור להקת רוק ישראלית מתחילת שנות ה-2000 שהיו לה מעריצים צעירים רבים בישראבלוג ורבים מהם היו חברי, פעם היו בילויים וחברים, משפט שמתמצת הכל כשאתה מתקרב ל-40 ומהרהר בגיל 20.

בכלל פעם הכל היה יותר פשוט, כשהיה דיסק וקניון (ואפילו מרכז מסחרי רחמנא ליצלן!) שיכולת לשוטט בו ללא מטרה כי אתה טינ'אייג'ר והעולם לא סופר אותך, היום הכל מורכב ופונקציונליות היא עניין של גיל, מטרה ומציאת מטרה ואני? אני רק רציתי להצחיק אתכם כוסומו.

אז תשמעו בדיחה: יהודי, יהודי ויהודי עולים למטוס לקראת כניסת השבת...

אפילו לספר בדיחות אי אפשר, היום הכל סטנדאפ מחתרתי ואלוהים יודע מה הופך אותו למחתרתי, אמריקאים סיפרו את זה במועדונים במערב התיכון כבר באייטיז בחולצות הוואי.

אני אוהב לספר למישהי שאני נמשך אליה בדיחה מקרוב ושהיא מתפוצצת לי מצחוק בפנים אני ממש מרגיש את שרירי הבטן שלה, את כל הגוף שלה רועד מעונג, בדיחה יכולה להיות כמו סקס או אף יותר טוב.

כשאני כותב בדיחה אני לא מתכוון ל"בדיחות פנקס" או בזוקה אלא לקומדיית המצבים של החייים או משחק מילים, פרצוף, אינטונציה או הגחכה הכל תלוי בתזמון, באדם שמולך או באירועים האקטואליים של התקופה או של המעגלים החברתיים הסובבים אותך.

אני מלך הומור הפנימי והבדיחות הפנימיות הן דבר עצוב ופרדוקסלי כי אנשים שכמותי רוצים שיהיה להם מועדון נפרד שרק הם יוזמנו אליו, יתנשאו על מי שלא מבין אותם וישארו בבדידות מזהרת אך מדכאת.

להומור הפנימי יש ממד של הרס עצמי ואין כמו לצחוק על אנשים שנופלים, תשאלו את יוטיוב.

אני מודה, לא יוצא לי לכתוב כאן ובא לי דווקא להעלות לכאן מונולוג ארוטי מהסוג הישן והטוב שלי.

בכלל מאסתי קצת בשירה ובפרוזה, אני בכיוון של מחזאות- לא כסף גדול או תהילה אבל יש טיפה יותר אפשרויות.

ערבי השירה בחיפה פנסיונריים מדי וזה מוציא את החשק.

חרא שאני לא מפרסם כאן, לא מעדכן, זה בלוג רפאים כבר שנים.

מה לעשות שאני רק בן התקופה והשלוף הזה מהנייד של הרשתות החברתיות מדייק את השניה את הרגע וכאן בכלל אין קהל ואם יש הוא נזכר בי כשעוד שניה מוחקים את האתר.

החיים מלאים בסידורים, דברים מתקלקלים, עבודות לאוניברסיטה בקילו. החיים נוסעים, חולפים ואין אפילו זמן להתפייט על גופה החושני של זו או אחרת, מציאותית או מדומיינת...

אני חושב שאולי אני בתקופה יותר מתפקדת מבחינת המציאות וישראבלוג התרחק מאוד מהמציאות שלי, אז זה בריא אבל עצוב כי אני מת על העקביות הזו- לכתוב בלוג 15 שנה, זה דבר גדול בעיני אפילו אם עבור הסביבה זה להתקע בעבר.

עוד שבוע ויום מתחיל סמסטר ב' ואני דוהר על האופנוע המטאפורי שלי אל התחנה הבאה בזמן,

החיים כבר לא עוצרים לפוסט, להתרעננות בצד הכביש.

כדור הארץ לא מבין מה ההתלהבות משמחת תורה,
כל החיים שלו מקיף את השמש ועדיין לא מרגיש מואר.‏

אני מטיף עם מטף צמוד, המייבב כטוטפות בין עיניי בחשכה ואז אני מפעיל את טיפת המזל בתנועת ברז דולפת, רוקד בין טפטפות בצעדי חסכם, אבי היה מטיף לי עוד מגיל הטף וכך היינו מטופפים בנעלי שפיץ על מדרכות מבהיקות בגשם כל פורים עם מגילת פרד אסתר ביד, החיים טובים צריך רק טיפטיפונת ידע בכתיבת צ'קים למוטף בלבד, בסוף תגמור במערת בית נטופה כממותה בקומה מתחת לנטיף.‏

חיי הם תגובה אחת גדולה, כשנולדתי אמא הבינה את הפואנטה.‏

ניסיתי למכור את נשמתי לשטן, הוא הביט בי במבט חומל ואמר:
"מצטער, אפילו בגהינום מצמצמים, נסה אחרי החגים"‏"

אולי תעזוב אותי בשקט?" אמרתי לעצמי "סבבה אני הולך!" עניתי,
אני עוד אחזור על ארבע.‏

תפס אותי הירקן מהפינה ואמר "וועלק מה אתה מסתובב עם פרצוף תשעה באב? תראה שבסוף, מן הון להון, עוד תמצא את עצמך בשוק ההון!‏"

ניסיתי להאכיל יונה רמתגנית והיא מנידה ראשה במבט של "לא תודה, אכלתי בשובך",
בונא איזה ניקור.‏

פעם מתו במלחמות או למען אידיאות נשגבות, החיים היו הרפתקה והמוות היה ההצגה הכי טובה בעיר.
היום אתה חי כל החיים על חסה ובגיל 100 מחליק באמבטיה.‏

אם אסוציאציות הן ערימת ניירות על השולחן, התפקיד שלי הוא להכנס לחדר כרוח פרצים ולפזר הכל.‏

השינה לא מוכנה לקבל אותי לשורותיה.
הסברתי שאני מת מעייפות, התחננתי שתיתן לי רק כמה דקות במשך היום...
היא רק נחרה בבוז ואמרה "תמשיך לחלום!"‏

רבותיי, השרברב-המשורר חוזר ובענק!
לא יאמן כי יסופר, הטריבונה כולה על הרגליים ומאיר איינשטיין חווה אורגזמה...
לאחר שלפני שבועיים פתח המשורר המשתרברב סתימה בת אלפי שנים בכיור, קיבל מחיאות כפיים סוערות מהרימוֹת והממותה הכתה בגונג בחגיגיות, מחליף השרץ מטיחואנה את השפורפרת של הדוש באמבטיה במהלך של 5 דקות ותרגיל עוקץ מהרחבה.
יוסטון- אין לנו בעיה!‏

ניסיתי לעזוב את פייסבוק בסערה אך חזרתי כי בין כה אף אחד לא זעק
"ELVIS HAS LEFT THE BUILDING‏"

לפעמים בא לי מצב רוח טוב דווקא כשכולם במצב של "לא, לא הערת אותי..."
הייתי מאלה שקפצו על המיטה של אמא ואבא לאחר שמיצו את המצוירים של שבת בבוקר בערוץ1, לבנון וירדן+ דרשות של כומר מיסיונר‏

ישבתי בבית סימוּס, פתאום קיבלתי הודעה מהמעי,
תהרגו אותי, לא מבין למה הוא חייב להיות כל כך גס...‏

כל כך חם שקשה להפריד את המוץ מהתבן‏

בדיוק כשנדמה לך שהחיים סוף סוף מחייכים אליך, אתה מבין שהם סתם סובלים מטיקים בגלל החום.‏

אני אוגר ואוגר ואחר כך אתם מתפלאים שאני נכנס לחדר ומתחיל לרוץ בתוך גלגל

בדירתי הקודמת האזנתי בדריכות לויכוחי חניה ליד מיץ גזר, עכשיו אני עד לויכוחי חניה ליד ביטוח לאומי.
בילדותי החיפאית היתה מספיק חניה לכולם וכל המשאבים הופנו לאינטריגות בחצר.‏"

מתוך רב המכר: "מי הזיז את השינה שלי הפעם?"
שבת, 7:00, יודעת חקלאית פיכחת כי זוהי השעה לעמוד באמצע רחוב קטן ולספר באריכות על הדייט של אתמול.‏"

הלבד הזה, ימים חולפים בלבד הזה ולא מדללים אותו,

הריכוז לא קטן החומצה בוערת ממגרת גם חיידקים חיוביים של שמחת חיים.

הלבד הזה שולח אותך לפאסיביות מצד אחד ולהתעסקות באלפי דברים קטנים שנועדו להסוות ייאוש מצד שני.

לבד של פרשת דרכים, הסקת מסקנות באבני ריחיים על הצוואר.

הלבד הוא אינטלקטואלי, כבד מהרגליים למטה, מקשה על פעילות אירובית.

הלבד הוא קונצרט, שירת מקהלה, סאגה, טרילוגיה, הביחד הוא רוקנרול באוטו, נוף מתחלף,

הביחד הוא סינגאלונג, שירה בציבור זוגי, ליפסינק במסיבת פיג'מות.

לבד זה כיף, לבד זה לעשות מה שבא לך, לחפור בספרים, לחקור מחקרים, להשתהות בבקרים.

כשהייתי ביחד לא יכולתי לעשות הרבה, הרגשתי צורך תמידי להתקשר, להתגעגע, להתחרות בגעגועיה, לתת תשומת לבד אינסופית על חשבון הזמן שלי עם עצמי.

גם חברים, בהנחה שיש לי חברי אמת, הם עול, אבל אתה לא יכול לבד, או שכן?

אינני זאב בודד החי על ראש הפיסגה המושלגת ביותר וניזון מחוביזות אשר מסתופפות בצילו בן הנצח של סלע קדמון.

דווקא בעיר הגדולה והתוססת, העיר החברתית, הרומנטית, עיר מערכות היחסים, עיר הפיזוזים הסטוצים, האורגיות הגדולות,

בדיסקוטק הענק הזה, כדור מראות מגוחך, שבו אתה מביט בעצמך בבוקר שאחרי וממהר לשכוח, להתנקות, לאתחל את הוירוסים החוצה מהמערכת.

המסיבה שלי היא לבד, אירוע חד משתתפים אפס יחסי ציבור, לבוש קז'ואל, יוטיוב ברקע, משקאות מהסופר.

מסיבה אינסופית מלידה עד מוות, אינטימית מאוד, מסיבה בה המוזיקה נכבית בבת אחת ונדלקת למחרת עם שתי ציפורים על המזגן שמנסות לשכנע אותי שהבוקר מבטיח דבר מה.

חברים נועדו לנסיבות שכאלה, לנער אותי מהלבד, אך אני אינני נער עוד, אני צריך את הביחד הצרוף המזוקק הזה, שנותן את כל המרווח, ואת כל הרגש נטול האינטרסים, המסיבה שלי זקוקה לקול שני ולא לתזמורת נוצצת, להקת חתונות עם פנקס צ'קים פתוח, אלא ריקוד סלואו, טנגו, דואט.

הבדידות היא דרך חיים בלית ברירה או בלא פשרה אחרת, ואין ברצוני להתפשר או להתנצל יותר, אני גאה בלבד הזה שיותר טוב מקומבינות זוגיות ממיתות, אך אני גם מחכה לחופשה ארוכה מאוד מזמן האיכות המוגזם שלי עם עצמי.