פעם הייתי מצחיק וכל ההומור שלי נשאב לרשתות החברתיות, הייתי כותב מונולוגים מצחיקים והיום אני מדוכא ומקסימום חרמן.

כמה אפשר לדבר על דיכאון? אני הרי מצחיק אנשים מדי יום או לפחות את אמא שלי ואת עצמי למרות שגם לפקידה בדואר  אני יכול להעלות בדל חיוך/גיחוך בזווית הפה כשאני אוסף חבילה ולא הולך למסיבה מלאה במליון אנשים פוטנציאליים להצחקה.

אפרופו הפקידה, נזכרתי שפעם שילמתי חשבון מים בטלפון ואיכשהו הגעתי לנציגת שירות עם קול חמוד וקרעתי אותה מצחוק.

כן, לשלם חשבונות יכול להיות קומי, סקסי, אינטראקציה חברתית ותירוץ למימוש עצמי- ממש כך!

אני מצחיק מאז שנולדתי (בתור עובר לא החמיאו לי על בדיחה ספציפית) ואני לא יודע אם זה יראה לכם יומרני או אגדה אורבנית אבל אתה לא יכול להכנס לראש של אנשים שקוראים בלוג באתר נטוש, זה מפעיל יותר מדי לחץ על הדמיון והחוש השישי ואני מה לי ולעבודה קשה?

איך שרו "הבילויים"? "אנחנו בחורים של ישיבה..."

כשאני כותב הבילויים האסוציאציה חוזרת ל- 1888 וזה עצוב מאוד עבור להקת רוק ישראלית מתחילת שנות ה-2000 שהיו לה מעריצים צעירים רבים בישראבלוג ורבים מהם היו חברי, פעם היו בילויים וחברים, משפט שמתמצת הכל כשאתה מתקרב ל-40 ומהרהר בגיל 20.

בכלל פעם הכל היה יותר פשוט, כשהיה דיסק וקניון (ואפילו מרכז מסחרי רחמנא ליצלן!) שיכולת לשוטט בו ללא מטרה כי אתה טינ'אייג'ר והעולם לא סופר אותך, היום הכל מורכב ופונקציונליות היא עניין של גיל, מטרה ומציאת מטרה ואני? אני רק רציתי להצחיק אתכם כוסומו.

אז תשמעו בדיחה: יהודי, יהודי ויהודי עולים למטוס לקראת כניסת השבת...

אפילו לספר בדיחות אי אפשר, היום הכל סטנדאפ מחתרתי ואלוהים יודע מה הופך אותו למחתרתי, אמריקאים סיפרו את זה במועדונים במערב התיכון כבר באייטיז בחולצות הוואי.

אני אוהב לספר למישהי שאני נמשך אליה בדיחה מקרוב ושהיא מתפוצצת לי מצחוק בפנים אני ממש מרגיש את שרירי הבטן שלה, את כל הגוף שלה רועד מעונג, בדיחה יכולה להיות כמו סקס או אף יותר טוב.

כשאני כותב בדיחה אני לא מתכוון ל"בדיחות פנקס" או בזוקה אלא לקומדיית המצבים של החייים או משחק מילים, פרצוף, אינטונציה או הגחכה הכל תלוי בתזמון, באדם שמולך או באירועים האקטואליים של התקופה או של המעגלים החברתיים הסובבים אותך.

אני מלך הומור הפנימי והבדיחות הפנימיות הן דבר עצוב ופרדוקסלי כי אנשים שכמותי רוצים שיהיה להם מועדון נפרד שרק הם יוזמנו אליו, יתנשאו על מי שלא מבין אותם וישארו בבדידות מזהרת אך מדכאת.

להומור הפנימי יש ממד של הרס עצמי ואין כמו לצחוק על אנשים שנופלים, תשאלו את יוטיוב.

מתמכר לזרוּת,

משתוקק אפילו רק לשוחח עם זרוֹת.
גויות בעל כורחן
אשר לא שופטות,
לא סונטות,
אלא לומדות,
מתבוננות.

במקום חרבות מתהפכות
מרחף בשדרות ללא סגירוּת,
חופשי מתעוקת צעקות וצפירות.
שבוע באוויר קר, יבש ונקי
עד כי עור כפות ידי מדמם מנחת.
מי צריך את הלחות הזו?
היא טובה לעור
אך מביאה חושך.

הנשים תפורות לפי מידותיי
אלא אם כן זו המעשיה הגלותית
אשר הפילה בפח עם שלם.
הן לא זורות חול בעיני
ולא מלח על פצעי.
לך תשיג פה חול
וחסר מלח אפילו בסלט.
לא מוצאות בי מוזרות,
חפות מצדקנות מתנזרת
ואנפוף הצדקת.

הכל טוב מכדי להיות אמתי
אולי זה רק קרקס
לילדים שנשבו כמותי,
מלכודת תיירים מהבהבת נורות.

אינני בקיא בשפתן וצבען הטהור
אף כי נדמה הוא לצבעי.
אני מפוכח מסבל
והן מתוקות כהבל.
אוהבות את ההתפלפלות שלי
אף לא בשפת אמי או אִמן.
מה לי ולאִמן?
בטוח לא רחל אמנו.

האם היו מקבלות אותי כפי שאני,
אמן יהודי כזיקית?
נמר חברבורות
מהברית הישנה.
סוכן כפול ומכופל,
למוד מרכאות,
גרשיים וצ'ופצ'יקים.

ברחובות המנומסים,
מסותתי האבנים הקטנות
השבורות כקוביות לגו,
סללתי לי טופוגרפיה מנטלית
מלאה באזורים חמים.
אבן על אבן,
כדרך קיסרית.

כל תחנת רכבת תחתית
קפוצת שעון.
פסל בגן.
מוזיאון
שבור ענן.
צלצול כנסיה,
בכיס מוכן המזומן.
סירנת משטרה.
לקנות נשמה יתרה,
לקחת אוויר לנשימה
שיספיק לשנים.

מאז מוחי ממשיך
לנוע מכוח האינרציה.
מרחוב לרחוב,
משדרה לשדרה,
כבמשחק וידאו
הנמשך גם בין כותלי חדרי,
כי התשוקה אינה זקוקה לטעינה.