פעם הייתי מצחיק וכל ההומור שלי נשאב לרשתות החברתיות, הייתי כותב מונולוגים מצחיקים והיום אני מדוכא ומקסימום חרמן.

כמה אפשר לדבר על דיכאון? אני הרי מצחיק אנשים מדי יום או לפחות את אמא שלי ואת עצמי למרות שגם לפקידה בדואר  אני יכול להעלות בדל חיוך/גיחוך בזווית הפה כשאני אוסף חבילה ולא הולך למסיבה מלאה במליון אנשים פוטנציאליים להצחקה.

אפרופו הפקידה, נזכרתי שפעם שילמתי חשבון מים בטלפון ואיכשהו הגעתי לנציגת שירות עם קול חמוד וקרעתי אותה מצחוק.

כן, לשלם חשבונות יכול להיות קומי, סקסי, אינטראקציה חברתית ותירוץ למימוש עצמי- ממש כך!

אני מצחיק מאז שנולדתי (בתור עובר לא החמיאו לי על בדיחה ספציפית) ואני לא יודע אם זה יראה לכם יומרני או אגדה אורבנית אבל אתה לא יכול להכנס לראש של אנשים שקוראים בלוג באתר נטוש, זה מפעיל יותר מדי לחץ על הדמיון והחוש השישי ואני מה לי ולעבודה קשה?

איך שרו "הבילויים"? "אנחנו בחורים של ישיבה..."

כשאני כותב הבילויים האסוציאציה חוזרת ל- 1888 וזה עצוב מאוד עבור להקת רוק ישראלית מתחילת שנות ה-2000 שהיו לה מעריצים צעירים רבים בישראבלוג ורבים מהם היו חברי, פעם היו בילויים וחברים, משפט שמתמצת הכל כשאתה מתקרב ל-40 ומהרהר בגיל 20.

בכלל פעם הכל היה יותר פשוט, כשהיה דיסק וקניון (ואפילו מרכז מסחרי רחמנא ליצלן!) שיכולת לשוטט בו ללא מטרה כי אתה טינ'אייג'ר והעולם לא סופר אותך, היום הכל מורכב ופונקציונליות היא עניין של גיל, מטרה ומציאת מטרה ואני? אני רק רציתי להצחיק אתכם כוסומו.

אז תשמעו בדיחה: יהודי, יהודי ויהודי עולים למטוס לקראת כניסת השבת...

אפילו לספר בדיחות אי אפשר, היום הכל סטנדאפ מחתרתי ואלוהים יודע מה הופך אותו למחתרתי, אמריקאים סיפרו את זה במועדונים במערב התיכון כבר באייטיז בחולצות הוואי.

אני אוהב לספר למישהי שאני נמשך אליה בדיחה מקרוב ושהיא מתפוצצת לי מצחוק בפנים אני ממש מרגיש את שרירי הבטן שלה, את כל הגוף שלה רועד מעונג, בדיחה יכולה להיות כמו סקס או אף יותר טוב.

כשאני כותב בדיחה אני לא מתכוון ל"בדיחות פנקס" או בזוקה אלא לקומדיית המצבים של החייים או משחק מילים, פרצוף, אינטונציה או הגחכה הכל תלוי בתזמון, באדם שמולך או באירועים האקטואליים של התקופה או של המעגלים החברתיים הסובבים אותך.

אני מלך הומור הפנימי והבדיחות הפנימיות הן דבר עצוב ופרדוקסלי כי אנשים שכמותי רוצים שיהיה להם מועדון נפרד שרק הם יוזמנו אליו, יתנשאו על מי שלא מבין אותם וישארו בבדידות מזהרת אך מדכאת.

להומור הפנימי יש ממד של הרס עצמי ואין כמו לצחוק על אנשים שנופלים, תשאלו את יוטיוב.

רב קו: (מתהלך כאחד ששם פס מגנטי שחור על כל העולם) זהו, אני נוסע, לכי הביתה... מה איבדת פה סבתל'ה?

לא פלא שהוציאו אותך משימוש, את כשלג דאשתקד, אני חוסך נייר, שומר על כדור הארץ, ירוק.

כרטיסיה: זוז מכאן ועזוב לי את הארנק! אני מתפוררת בגשם אבל נוסטלגית, שמורה בתא הפנימי עם תמונות הפספורט של הילדים, אני כאן חמישים שנה! יש לי מניה באגד! הייתי  חברה של מניה שוחט...

רב קו: למי עוד יש סנטימנטים אלייך? מה זה פה דור האיקס? פני מקום לדור הוואי, ניי ניי ניי, מכניסים אותי למכונה ומטעינים מזומן בלי התעסקות עם כסף קטן! אני מושלם וגם כוסון אש מגיל שש, שומר על יערות הגשם ומונע חיכוכים מיותרים עם הנהג, מחליק כל טררם. את מתפוררת בכביסה בכיס האחורי של המכנסיים ונרטבת בגשם, העולם אינו זקוק לך עוד, לכי למוזיאון! עולם הכרטיסיות הוא העולם של אתמול.

כרטיסיה: אני יבשתי נהגים בדגניה וחניתה! נסעתי לאילת עם פנצ'ר ושני גמלים!  לכל ילד היתה כרטיסיה אדומה של מפא"י! ניקבו אותי בנסיעות על סוס ב"שומר", היתה לי כרטיסנית בתא שקוף הדלתות האחוריות,

אצלך בחור לא יכול "לנקב" על אהובת ליבו נכון? כל אחד אדון לעצמו ולהסדר הנסיעה שלו, פסה הרומנטיקה מן העולם...

איך קוראים בעברית לאדם שרוצה לשלם גם על נסיעת חברו ברב קו?

רב קו: (מתבלבל) אהההה...מממממ (שולף את האייפון ומחפש בגוגל) ממממ...

כרטיסיה: מהראש אידיוט! אתה צריך לשלוף את זה מהזיכרון ולא לפשפש כל שניה במחשבון שלך, דגנרט..

אוי הנוער של היום... כואב לי הגב...(מתיישבת)

רב קו: את לא יושבת במושבים הקדמיים! את יכולה לשכוח מזה! הם שמורים לאנשי כוחות הביטחון!

כרטיסיה: מה עם "והדרת פני זקן"? אתה משפיל את סבתא שלך? אוי הבושה הבושה...

רב קו: אני והנהג לא צריכים את האנחות שלך וההנחות שלך!

כרטיסיה: אתה יודע ינגלע, פעם לכל נהג היה מנקב מיוחד משלו שניקב בי צורה מיוחדת אחד כוכבית, השני פטיש ומגל...

רב קו: מה זה פטיש ומגל?

כרטיסיה: זה הסמל של ברית המועצות! הקומוניזם! בור ועם ארצות!

רב קו: קומו מה?

כרטיסיה: הכל אני צריכה ללמד אותך, אתה בטח אפילו לא יודע מי היה שר הדואר בממשלת בן גוריון הראשונה...

רב קו:

כרטיסיה: אוי גוועלד, אלוהים! אני קופצת מהאוטובוס, קצתי בהבלי העולם הזה...

רב קו: לא כאן! אני לא צריך דם על הכביש וצרות עם הביטוח... יפטרו אותי!

לי אין מניה באגד, אני שכיר ועל חוזה לשנה, חי מגיהוץ לגיהוץ, צריך להטען בכל פעם מחדש, יוציאו אותי מהמחזור....

כרטיסיה: אתה מפחד מהמחזור? אין לי זכות להמתת חסד? אני צריכה שישרפו אותי בשוויץ? לא הספיק לכם אושוויץ?

איפה נחום הכרטיסן, תמיד היה מלטף אותי, קונה לי בונבוניירה, בודק אותי היטב...

רב קו: נחום מת, תגידי את אמתית? הוא מת! הייתי בלוויה שלו, על הקבר הניחו את הכובע המשושה שלו וגילפו באבן את השפם בחלקת גדולי התחב"צ בהר הרצל.

כרטיסיה: הוא היה האליל שלי, לעולם לא אשכח איך פעם העיף מהאוטובוס ברב קשיחותו הסקסית ילד חוצפן שהתפלח מבלי לשלם בדיוק כשכולם נדחפו ביום ראשון בבוקר...

רב קו: תהא נשמתו צרורה בצרור המפתחות של הסדרן מתחנה מרכזית ישנה.

כרטיסיה: אמן. (מורידה את הדגלון של הנהג לחצי התורן, כל הנוסעים קמים, ברקע שירת המנון אגד)  

אנו מבוך המראות, שפני הניסיונות, הנסיינים ועוזרי המחקר של עצמנו- בני משפחת וקהילת המעגל הסגור של משוררי ערבי השירה, האינטרנט, הסלפי, אנשי הבועה והבבואה. 

גם כשאנו מפרסמים את אשר החזקנו בקנאות במגירה מסתבר כי העולם הוא מגירתנו. אנו כותבים רק לעצמנו, כי בכל מקרה- רק על עצמנו לספר ידענו. עולים על הבמה שסידרנו, מוחאים כפיים לעצמנו, כותבים לעצמנו וקוראים רק את עצמנו.
אין לנו עניין עם משוררים גדולים, מתים, עם השירה האוניברסלית בת ה-5000  שנה, לא רוצים לשנות את העולם והחברה כי אנחנו קודם כל לא באמת רוצים להשתנות.
סדנת כתיבה קבוצתית מהלכת על שתיים, מדברים בשפה משל עצמנו אשר מובנת רק לתת-הקבוצה הסגורה שלנו, חיים בוואקום ונושמים חמצן סינתטי שהונדס בצלמנו, מעורר רק את מידת ההשראה הנכונה לפי מרשם פסיכיאטר.
אוהבים, מחבקים ומנשקים עצמנו לדעת. מלטפים לשאר מילותיהם של חברינו במחזוריות הזמן והטקסט.  ללא טיפת אמת לרפואה, ללא חשד מנקר שידגדג לנו את קצה השפה שאולי יש כאן תעתוע?

אולי זו בכלל הזיה נרקיסיסטית, סכיזואידית, משוגעת ופתטית שתלווה אותנו כל חיינו? אולי נידונו לכיליון רוחני, האם הפכנו לבדיחה לא מצחיקה והיא על חשבוננו?
 
אנו משקים ומאכילים עצמנו כבסעודה אחרונה אינסופית במסווה של דקדנס בוהמייני מלא הוד והדר. מתפקדים במיומנות מאוהבת בעצמה של משק אוטרקי חובק עולם פנימי. עטופים בשקרים על פומביות, פרסום וזוהר.
 
אנו משוררי רשתות חברתיות, קהילות מקוונות לזנב של עצמן.
נרקומנים זחוחים של מעשה אוננות קבוצתי, יצירה לשם יצירה, יצירה רק לשם מחיאת כף, סופרלטיב, לייק, חיזוק מידי ללא ענקים שאליהם נוכל להרים מבט, באפס שאיפות.
יוצאים ערב-ערב ולעתים גם סתם באמצע היום להשקות הנוצצות, מסונוורים  מבבואת עצמנו המבעיתה, ממראת הקרקס הגרוטסקית, מלאים כל כך בעצמנו בזמן שאנו מקימים כתבי עת בהם נקרא רק אנחנו את עצמנו, מוציאים את עצמנו לאור ומחזירים לחושך בדיוק כפי שיצאנו.

אנו דואגים לפרנסה מכובדת שתממן את התחביב הסוטה שלנו עד שנצא לפנסיה שתמשיך לממן אותו רק עם יותר זמן חופשי ותחושה שהחיים קצרים מדי אז צריך למצות אותם בדיוק כך.
חוקרים עצמנו באקדמיה ונותנים ציונים לעצמנו, תארי כבוד ושם עולמי בזעיר אנפין, מקימים ספריות ענק, פיזיות ודיגיטליות, המלאות אך ורק בספריהם של חברינו- מי שלא חבר נזרק על המדרכה ליד הפחים.
הגלובוס הפואטי הוא בלון קטן בשולחן העבודה שלנו ועוד לא נולדה הסיכה שתפוצץ אותו ותחזיר אותנו למציאות.

איש לעולם לא ידע את סודנו (או שמא כולם יודעים מלכתחילה ואנו שוב משקרים לעצמנו?) את סודו של התחביב המעוות לא נספר בשולחן סדר הפסח, אולי אמא תבוא פעם לאיזה ערב אחת ותמחא לנו כפיים מתוך אינסטינקט אימהי מגונן, אולי כי לא נעים להביא שקר לעולם.

אנו עכברי המעבדה המכירים רק את ההוויה הרפטטיבית של ברים קטנים באמצע השבוע, מרתפי מתנ"סים, חדרים אחוריים של תיאטראות, חנויות ספרים שוממות, גנים ציבוריים, כיכרות, פיאצות יומרניות וכיתות נטושות.
מצלמים עצמנו לדעת ומאכילים עצמנו בלוקשים. אנו מתלבשים במיטב מחלצותינו כדי לראות את אותם אנשים שובושובושוב ולהרגיש שהתפתחנו, שהתקדמנו כדי לזייף בפרפקציוניזם לתפארת.
אנו חיים באשליה שעתידנו הוורדרד נמצא בפלטפורמות של רשתות חברתיות שכל רצונן להיכנס לכיסנו באמצעות פרסום מפולח וחושבים שנצליח לטפס באיזשהו סולם דרגות על ידי כתיבת פוסטים מלאי גבב של אהבה הדדית ללא סוף שאין קשר בינה לבין הערכה אמנותית או השפעה על המחשבה.
ומי רוצה בכלל לחשוב כשאפשר סתם להפגין אהבה מזויפת?

פלטפורמות אלו הפכו, בעולם הבדיוני שיצרנו, למיוזיק הול עצום ממדים בעל אקוסטיקה מושלמת. התיאטרון שלנו, היכל הקונצרטים ואצטדיון הרוק שאנו בודים מליבנו כדי להתמודד עם קירות החדר שלא זזו מעולם במילימטר ועוד מעט מתפרקים עלינו מרוב לעג וקלס.
נדמה לנו שפיד החדשות (חדשות הקשורות רק אלינו כמובן) האינטרנטי המתעדכן תדיר הוא עיתון ארצי רב תפוצה שבו מיליונים מנידים בראשם בהתפעלות למראה שירינו ותמונותינו המתנוססות בגאון.אנו משוררי וסופרי, עיתונאי ובלוגרי, צלמי ושפי, מפגיני ומוחי, פעילי ומתנגדי, חברי ואויבי, אוהדי ומנאצי עצמנו.
אנו, בני המאה ה-21, המסוגלים להביט רק במראה ולא בזולת. אוהבים רק את הדומים לנו, בעלי הגנים שלנו. מתערבבים רק בנוזלים הומוגניים, הולכים רק על הקווים.
אנו החברה הגלובלית, הסמארטפונית, הגוגלית, המייקרוסופטית, הננו-מתחכמת, האולטרא-מתוכנתת, האינפרא-משובטת.
יוצרי הבינה המלאכותית המטמטמים עצמם עד זרא.

וכך עובר לו יום ועוד קו חרוט על הקיר, עוד בלוג ופוסט, עוד אתר וקהילה, עוד ערב שירה, עוד קבוצה ועיתון, עוד מופע והשקה, עוד פסטיבל וסרטון עצמי, עוד קולקטיב ורעיון.
את הזמן כבר אין להשיב וגם לא את השכל הישר שצלל עוד מגיל צעיר ורך עמוק לאמונה פנאטית ואבסולוטית, ללא כחל ושרק,
בהבל ההבלים שלעולם לא נגיע לקצהו, של עולם השירה הקטן שבמוחנו.

פילוסופיה לעניים- להג לרש

מה הטעם לקנות מלח שולחן אם הוא רץ? ואם כבר רץ עדיף שיהיה נתרן,
יותר מצחיק לראות מלח רץ ומנתר מאשר איזה מלח דלוח שאפשר להלחים מרוב מלחים,
ואם הוא כבר מלח אז לא על אוניה בגלות- שיהיה מלח הארץ!

התעוררתי עם שחר, רקדתי את ריקוד הציפורים ואיזה נחליאלי נקרע מצחוק על עמוד חשמל.

התעוררתי בארבע, התרנגולות צעקו עלי לחזור לישון, בחמש שתיתי קפה, בשש עבדתי על משהו ללימודים ועכשיו אני מסטול

מחר תזרח המצה ברייט

לטייל בארץ בפסח זה לא כמו להכנס למעלית עם שבעמאות איש ותינוק?

גבר הולך לאיבוד דרך קרובי משפחה מטורפים

עוגה בפרצוף היא פשוט מאכל אלים

הבצל מנסה לסחוט ממני דמעות, אמרתי לו: "תזהר, פעם הבאה אני חותך!"

עשיתי היום תואר באקונומיקה

קרבה אמתית היא ישיבה ברביעייה האחורית של מונית שירות

מרוב דכאון שקעתי באופטימיות

הדבר המטורף ביותר שאמן (בעל כשרון ומהות) יכול לעשות הוא להפסיק ליצור,
אני בעד אמנים שפויים לחלוטין היוצרים אמנות הטומנת בחובה טירוף.

בחיפה מוכרים חבילות טיול "הכל תלול"

אין כמו בחורה שגוררת אותך בשיער ברחובות העיר

אני מסמס "חחח" והמכשיר מציע לי "חחחחח"
אני יודע שהוא מריץ עלי צחוקים מאחורי הגב...

את סקסית כשאת לובשת רק מסכת גז

אם ההר לא בא למוחמד- לפחות שיעשה לייק

עדכון ולנטיינס: נתיבי איילון פקוקים מרוב אהבה כרגע, המכוניות נוסעות בזוגות ולפעמים בשעת דחק אף בשלשות

לא כל יום אתה בן 32 ויום

כוס תה עם לימון, תאמינו לי.

אמרתי למישהי שאני גנוב עליה, היא הגישה נגדי תלונה על הטרדה ארכאית

ממחר אוהב אותך שעה קדימה

(שעון קיץ)

לקום עם התרנגולות, ללכת לישון עם טבעונית

פשטי ממני את עורי, תני בי מומים, הטילי בי רבדים, אני שלך, אני הולך, אני חוזר מהמטבח.

נפרדת, את לא יכולה יותר, יודעת, לא יודעת, אוהב את החיבוטים שלך, במיוחד בזוית האף,

אין כמו חיבוטי האף שלך, עד הנמש האחרון, עד הגרש התחתון שמשתרבב לך תמיד בערמה,

את ערמה את, עור מה מלא עורמה ימבערמה ימבה,
בחיי, מערימה קשיים את מערימה,
ערימות של קשיים מתוקים ואני בולע אותך כמו מובי דיק, כמו חיריק, לא כמו, בדיוק.


נכנסנו, יצאנו, באנו עד הלום, אנחנו, יש אנחנו? מוגדר לך? רשום? בטאבו? רשמת? איך תזכרי? נייר? דיבקית?

נדבק, נדבק הרמטית.




איפה החברים שלך, מי שווה יותר החברים שלי או החברים שלך, מה קרה בעיה חברתית?

ביקורת חברתית, את אהובתי הסוציולוגית, רק אסור לומר אוהב, בחיי שזה מרגיש אסור,

כל כך מגרה לאהוב כשאסור לומר אוהב, בקושי אמרת אוהבת,
סכרתי אותך בנשיקה, שלקתי את לשונך ולא החזרתי, לא חוזרת הלשון הזו חזקה מן החרב ואל תתערבי לי בלשון הזו, אחדור פעמיים,
אנבח שבעתיים.

אני רוצה שתבקרי אותי על כל צעד ושעל במיוחד על כל אלה, שמור אלי, ורק על אחד הסעיפים.

למה מתאכזבת?

למה פוכרת כפיים, לא לפכור! את מהסקפטיים הא? ספקטקל שלם, לעזאזל איתך, מספקטקלת,

אבל אנחנו מפגרים ביחד, מפגרים לחוד והחברים שלי מפגרים בצורה שונה מחברים שלך,

אני אומר זאת בטון חברי, קשה להיות חברותי

מה חבר מה?


יש בך דברים לשפר, לנקר, רצית לעקוץ, לעקצץ, ויש בך דברים לשפד, לקצוץ אותי דק דק,

 יש בך שירים לשנורר, מן פשטות מורכבת, כמה מפגרת יכולה להיות פשטות מורכבת אחת במדינה הזו, בדיוק כמונו, שני ליצנים, תורידי את האדום, מרחי עלי שחור,

השמש כבר חורכת לי את קצות היונה ויונים כבר לא בוכות מכל שטות שאני אומר,

הן התרגלו לזיבולי שכל,

מטילות עלי אשמה, מטילות עלי צואה, מילא ציפור בוכיה, מילא את לבושה בכתונות לילה מהוססת,

את אף פעם לא מהוססת רק נחבטת בקיר בום בום.

שומע את העמימות שלך, וזה די נחמד שאת עמומה, פעם שמעתי אותך צלולה

 ומישהו שבר עלי בקבוק מקומה רביעית,
זה מוכיח את הנתזים העפיצים, תמיד ידעת, רק לא גילית לי, מפגרת, לא גילית.


בא לי להתעלק עליך, ממש לנדנד, לטרטר, לשאול שאלות, איפה היית אתמול בשלוש לפנות בית, איפה הבית שלך, מסתובבת ברחוב ברחוב, בחיי ברחוב מסתובבת ברחוב בחיי כבר צייינתי ברחוב? קומה? מספר? מיקוד? תיבה? דואר נע? הרי את מבוילת לי.


אני עוד אחת, אתה עוד אחד, זה יכול להיות כל אחד, ברור שכל אחד, אף אחד? אני כמו כל אחת, שיודע כל אחד, הרי אנחנו עוד אחד, עוד סיפור, עוד אהבה, התאהבות, עוד פגישה, עוד תל אביב,

 כי את עוד אחת שלא מבינה מה אני עושה בתור אחת,
שנמצא בתוך אחד כמוך, הרי לא שניים, לפחות תהיה מקורי, כבר שמעתי את המשפט, עוד משפט, משפטיים ואנחנו עוד שניים,

"כמו שתמיד היה לי, אחד בתיכון, אחד בצבא, אחד באמצע, אחד גבוה, אחד נמוך, אחד שמאלי, אחד אלכסון,
ואין כאן אף אחד בלב, וגם אם יבוא עוד אחד אז מה את יכולה לחייך ככה לכל אחד

אז לפחות תכעסי כמו אף אחד,
לא רוצה להיות אחד שלך לא רוצה להיות פחות אחד יותר נחמד, חמד, מד.