לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


זמן ללכת

כינוי: 

בן: 44

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

מצחיק


 


פעם הייתי מצחיק וכל ההומור שלי נשאב לרשתות החברתיות, הייתי כותב מונולוגים מצחיקים והיום אני מדוכא ומקסימום חרמן.


כמה אפשר לדבר על דיכאון? אני הרי מצחיק אנשים מדי יום או לפחות את אמא שלי ואת עצמי למרות שגם לפקידה בדואר  אני יכול להעלות בדל חיוך/גיחוך בזווית הפה כשאני אוסף חבילה ולא הולך למסיבה מלאה במליון אנשים פוטנציאליים להצחקה.


אפרופו הפקידה, נזכרתי שפעם שילמתי חשבון מים בטלפון ואיכשהו הגעתי לנציגת שירות עם קול חמוד וקרעתי אותה מצחוק.


כן, לשלם חשבונות יכול להיות קומי, סקסי, אינטראקציה חברתית ותירוץ למימוש עצמי- ממש כך!


 


אני מצחיק מאז שנולדתי (בתור עובר לא החמיאו לי על בדיחה ספציפית) ואני לא יודע אם זה יראה לכם יומרני או אגדה אורבנית אבל אתה לא יכול להכנס לראש של אנשים שקוראים בלוג באתר נטוש, זה מפעיל יותר מדי לחץ על הדמיון והחוש השישי ואני מה לי ולעבודה קשה?


איך שרו "הבילויים"? "אנחנו בחורים של ישיבה..."


 


כשאני כותב הבילויים האסוציאציה חוזרת ל- 1888 וזה עצוב מאוד עבור להקת רוק ישראלית מתחילת שנות ה-2000 שהיו לה מעריצים צעירים רבים בישראבלוג ורבים מהם היו חברי, פעם היו בילויים וחברים, משפט שמתמצת הכל כשאתה מתקרב ל-40 ומהרהר בגיל 20.


 


בכלל פעם הכל היה יותר פשוט, כשהיה דיסק וקניון (ואפילו מרכז מסחרי רחמנא ליצלן!) שיכולת לשוטט בו ללא מטרה כי אתה טינ'אייג'ר והעולם לא סופר אותך, היום הכל מורכב ופונקציונליות היא עניין של גיל, מטרה ומציאת מטרה ואני? אני רק רציתי להצחיק אתכם כוסומו.


 


אז תשמעו בדיחה: יהודי, יהודי ויהודי עולים למטוס לקראת כניסת השבת...


 


אפילו לספר בדיחות אי אפשר, היום הכל סטנדאפ מחתרתי ואלוהים יודע מה הופך אותו למחתרתי, אמריקאים סיפרו את זה במועדונים במערב התיכון כבר באייטיז בחולצות הוואי.


אני אוהב לספר למישהי שאני נמשך אליה בדיחה מקרוב ושהיא מתפוצצת לי מצחוק בפנים אני ממש מרגיש את שרירי הבטן שלה, את כל הגוף שלה רועד מעונג, בדיחה יכולה להיות כמו סקס או אף יותר טוב.


כשאני כותב בדיחה אני לא מתכוון ל"בדיחות פנקס" או בזוקה אלא לקומדיית המצבים של החייים או משחק מילים, פרצוף, אינטונציה או הגחכה הכל תלוי בתזמון, באדם שמולך או באירועים האקטואליים של התקופה או של המעגלים החברתיים הסובבים אותך.


 


אני מלך הומור הפנימי והבדיחות הפנימיות הן דבר עצוב ופרדוקסלי כי אנשים שכמותי רוצים שיהיה להם מועדון נפרד שרק הם יוזמנו אליו, יתנשאו על מי שלא מבין אותם וישארו בבדידות מזהרת אך מדכאת.


 


להומור הפנימי יש ממד של הרס עצמי ואין כמו לצחוק על אנשים שנופלים, תשאלו את יוטיוב.


 


 


 

נכתב על ידי , 27/11/2018 16:59   בקטגוריות אורגיה מילונית, איך, איך ומה?, אין טעם, בדיוניזם, ביני לביני, בלדה בין חדרים, גירוד מחבתות, הסטיות נשארות, חצוצרות, טמטום שמיימי, כלום בפיתה, לא יכול לעצור את זה, מבזק זה כבר לא יהיה, מונולוג, מלמולים חסרי שליטה, מצוות שבין אדם לעצמו, שחרור געיות, פמפום אגו, שחרור עבדים, שיחות עם עצמי, שחרור קיטור  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כולם היו ריבי


הנה אני מול המחשב
מחשבי החיפאי הישן והטוב
הו! כמה התגעגעתי

לפי היענותכם לענייני הספר אני מבין שזה לא בראש מעיינכם.
לא נורא,
העיקר שעוד אכפת לכם מה יש לי לומר
לפחות על גבי דפים וירטואליים אלו.

זה מאוד חשוב לי
באמת באמת.


אתמול נשברתי קצת מריב בלילה
וכאב רגל נוסף לי לשמחה .

פשוט אל תריבו איתי
בבקשה

זה עושה לי רע ועושה לצד השני רע
ואני לא אדם שמשתכנע כשרבים איתו
אני פשוט מפסיק לדבר.
וברוב הריבים הקיצוניים זה גם גומר את היחסים

לא יודע אם לנצח כי אני עוד לא בנצח
ואנחנו רק שריטה זמנית על קרום האטמוספירה השחוק של כדור הארץ.

אבל בואו נאמר שעם דולגו זה כבר
כמה זמן
חמש שנים?
ולא מראה סימני ויטאליות.


לפני שאתם מגיבים לפוסט הזה אבקש לא להתפתות למריבה נוספת בתגובות.
עייפתי ואני מעדיף להשקיע את שנותיי היפות ביצירה ולא לכתת חניתותיי
לטיעונים דמגוגיים רטרואקטיביים אודות פגישות או אי קיומן של פגישות, שיחות ויתר דרכי התקשורת ביני לבין העולם הסובב אותי.


פרט לכך אני מודע לעובדה שקשה לתקשר איתי,
אני עובד בשעות משוגעות ואין לי בזק במלון וגם לא אינטרנט,
כל אותן דרכי תקשורת מופלאות בימים שעבדתי מעט אם בכלל היה לי קו טלפון בחדר
ואינטרנט צמוד נגמרו לבינתיים.


אי לכך זה גרם לבעיות תקשורת עם אנשים שהתרגלו שאני מאוד זמין בפורמטים הללו,
האמת היא שאני מקווה שכשיהיה לי אינטרנט (במאה זו או אחרת) אני לא אסחף לעולמות הללו שוב משום שאני מעדיף שהכל יהיה פנים מול פנים.

לוירטואליה יש קסמים רבים וישנם אנשים רבים שמתקרבים נפתחים ומתקשרים כך יותר טוב- אני לא.


אמנם הייתי אשף הטלפון עוד מימי התיאטרון-תיכון העליזים כשהייתי מקיים עם דולגו
שיחות בנות ארבע שעות עם הפסקות שירותים,
אבל בתקופה הנוכחית אני מבין עד כמה זה כבר לא בשבילי דווקא משום שאין לי את זה.


אני מאוד נהנה מזה כשאני בחיפה אחת לשבועיים, לא אכחיש,
אבל מאסתי בז'אנר, במיוחד כשהתחושה היא שעבור רבים זה בא במקום להפגש.

אני אוהב לדבר בטלפון כשאני פוגש מישהו שישה וימים וביום השביעי אנחנו מדברים שוב
(הקצנה בכוונה- לא לבהל :)


באופן כללי אני כנראה לא אדם חברותי סוציאלי במיוחד
אני קמצן עקשן עייף תמידית לא ספונטני ונרגן
לא נייד
ולא זורם עם כל סיטואציה בדויה או מציאותית.

אני אמנם חברתי (בלי ה ו של החברותי) וכשיש לי כר נוח לפעולה כמו בימי הבמה
אני מפגין אהבה סובטרופית לזולת (וזה היה אמיתי כל רגע ורגע)
אבל כשאין לי כר מספיק נוח אני כנראה מעדיף לא לשמור על קשרים עם אנשים
במקרים רבים .

זה אופי מחורבן, זה נתפס כההפך מהנוסטלגיות האינסופית שלי וזה בלתי מובן בעליל
אבל כזה אנוכי וכנראה שלא מספיק דחוף לי להשתנות.


פיס אנד לאב לכולם
וזה לא אדם אחד ספציפי
אלו דפוסים שקיימים אצלי כבר שנים
אז נא לא להתמרמר בציבור.
















נכתב על ידי , 12/12/2005 10:18   בקטגוריות שחרור געיות  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



טוק טוק טוק


בעיות שינה טורדות את מנוחתי בימים טרופים אלו
החמסין נוקש על דלתם של הורי ועייפות בתיקו האביך

ואני עידו קטן פרשתי כנף והלכתי לישון מתחת לעץ הקוקוס הגדול שלא נמצא בחצר
ולמה לא?
זאת חצר משותפת ל200 אלף שכנים

לפחות כשהייתי קטן הייתי משתין על עץ והזקנה ממול היתה צועקת עלי,
עכשיו אפילו אין לי את התענוג הזה.

אז אני עדיין ישן יותר מדי כשלא צריך ופחות מדי כשצריך
מה הגוף שלי מנסה לומר לי?

אינטרנט טוב, בוקר רע?

בחיפה לא ישנים- בשביל זה יש חיפאים

כשהאינטרנט זורם כמים הזית שותה לחיים

בואו נחשוב ביחד על סלוגנים, נשלח לערוץ הילדים
ונזכה בבובת וודו של אפרת רייטן.

אני חש בהתאוששות קלה במישור החברתי
כל כך קלה שהיא מזכירה לי משק כנפיו של אטום
(בהנחה שאטומים הם זבובים)


אני עובד קצת פחות שעות לאחרונה ואכן מורגשת הקלה
זאת עבודה שאסור להיות בה חולים למשל כי זאת שאמורה להחליף אותך היא בן אדם עסוק מדי ולאף אחד אין זין אלייך כשאתה חולה.

מסקנה: עדיף לעבוד פחות ולהשחק פחות ואז לא להיות חולה ולא לריב עם כולם

מה גם שאני דואג לריב עם כולם גם כשאין על מה

בסך הכל אני אוהב את העבודה
אמנם זאת עוד עבודה שמזכירה לי שאני עדיין לא חי מהאמנות שלי
ואל תתחילו עם כל החרא של : אף אחד עלי אדמות לא חי מהאמנות שלו ותפסיק עם האשליות הילדותיות

אני לא אפסיק עם האשליות הילדותיות
האשליות הילדותיות הן אני לטוב ולרע
מתוך האשליות אני כותב ומשחק ומופיע ומארגן ומוציא לאור וממחיז ומקריא ומנחה
האשליות הן הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים
יותר מכל מערכת יחסים כושלת או נסיון עיוור לקשר
האשליות האלה הן התרבות שלנו
אני לא מאמין בללכת לעבודה וליצור אחרי העבודה
אני נאלץ לחיות כך ( בין היתר היות ואני לא רוצה להיות בחיפה)

מצד אחד נכון שאני מסוגל לחיות כך כל חיי
מצד שני לעולם לא אוותר.

חוץ מזה
תגידו
כשאני מעלה פוסט עם אלף שירים אתם אומרים לעצמכם
"שוב עידו מלאה אותנו בצורה שאנחנו לא אוהבים

או שאתם סתם מוחקים את המייל באפתיה של שועלי ישרא עשויים ללא חת?



































נכתב על ידי , 28/11/2005 11:14   בקטגוריות שחרור געיות  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לונלי אט דה טופ


מה שלומי?

חי את חיי הבלתי נלאים
חש נסיגה חברתית מוזרה לאחרונה
תמיד אחרי תקופות טירוף שכמעט מתנגש לי עם המשמרות
מגיעה תקופה של דממה מטילת אימה כזאת
לאן כולם נעלמים?
ולמה תמיד ביחד?
אתם לא יכולים להיעלם ברוטציה?

נכון שלא הגעתי למצב של קיץ 99'
(שיאה של הבדידות)

אבל עדיין מבאס קצת
מה אומר


חדשות טובות?

הגיעה לחנות אישה מאוד חמודה
שהסתבר שהיא גם ממש במקרה (נשבע לכם שזה היה במקרה)
אשת יחסי הציבור של נושאי המגבעת
(סתם, סתם! של הוצאת עם עובד)

אם הכל ילך כשורה אז הפגישה ביני לבינה תניב עשרות השקות של ספרים ואירועים בטאואר וכולנו נצהל ואולי גם אחד מכם יגיע יום אחד ובכלל אהיה אחוז סרעפים

פרט לכך מצאתי איזו שהיא עטיפה לספר

כנראה שאני לא אהיה מצולם בשער למרבה הצער (חרוז)

רציתי רציתי
קיוויתי קוויתי
אך הצלמים לא חיזרו על פתחי

מילא

אולי במהדורה הבאה
בקיצור ברגע שבו אני אסגר על העטיפה
הספר ישלח לבית הדפוס
ואחרי כמה ימים אוכל להכריז חגיגית שיש ספר
(ואז אעמוד לבד ברחוב ואבכה כי אף אחד לא ירצה לקנות)

אז תגידו משהו
תראו סימן חיים
אני מקווה שאתם עדיין שם ולא נטשתם אותי לטובת בלוג עיצובים.


ואם יש צלם באולם
אני רוצה להקדיש לו את השיר
"אחכה לך"

















נכתב על ידי , 21/11/2005 10:44   בקטגוריות שחרור געיות  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



נפוליאון חי או מת


אחד המחזות שהכי השפיעו עלי עוד מימי נעורי

תלמידי ניסן נתיב מעלים אותו ב"צוותא" ביום שלישי ורביעי השבוע ב20:30

אני מאוד מאוד אתאמץ להגיע למרות אינסוף שעות עבודה.

 

תבואו

 

 


 

 

 

בזמן הקרוב כנראה אתחיל לפרסם יותר אירועים בבלוגי,

אני מאמין בקידום אירועי תרבות ואם יש לי דרך לפרסמם אז זה יהיה יעיל להשתמש בה.

 

 

 


 

 

באשר לשאלה מה שלומי

 

טוב, תודה

מאוד עמוס לי לאחרונה

גם בבנות וגם בעבודה וגם באפשרויות אמנותיות פתאומיות.

 


 

 

שמתם לב שלמדתי לעשות קו מפריד ועכשיו אני משתמש בזה כמו עולל שמקפץ בלול באקסטזה צווחנית?

 

 


 

 

תגיבו לי כבר,

אני מתגעגע אליכם.

(והנמענים יודעים היטב מי הם)

 

לפעמים תגובה היא דרך להראות שאתה קיים,

לא רק הוספת דברי טעם שנונים.

 

מצד שני, מי אני שאדבר,

אני אלוף בקריאת דפי יוצר ובלוגים בלי להגיב.

 

נכתב על ידי , 18/7/2005 10:53   בקטגוריות שחרור געיות  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
26,205
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעידו הראל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עידו הראל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)