לאחר שראתה אותך

מזווית עינה

מקריאה בפני סיפורך,

אותו חצבת מדם ליבך,

עסיסיותנו עקצצה

נשמתה הבלה

עד שהכישה אותנו

בכל מילה.

לא יכלה לתת לי

מתנה גדולה מזאת,

כי בדמי זרם לפתע

נהר תשוקה

של עלם חמודות.

תיק הגב שלי,

תיק הסטודנט הנצחי,

הפך באחת לטיק

בעין נחש קוברה מורעב,

אשר עלה לראשו

שביב מתלקח גדוש תאוות

נקם.

בחטף זינקה מהדשא

להכשה ארוכה ומענגת של

דם.

לא חשבה לרגע

כי שנינו נתעצם

לנוכח הרעל שזרם בדמנו,

כקפסולת זמן מחסנת,

במקום להישאר לעד

כתינוקות נשבים לבית רבן

בחדר חינוכה הקפדן.

לרגע או שניים הרגשנו

כי גמאנו ממעין הנעורים

ובמקום שתשבור רוחנו

זהרו עינינו.

עונג תשוקה היא ניתקה, עוד דקה, כאב ראש מרקה ליריקה, היא מרקרה ביומנה, מרקרה בצהוב זוהר. כמה שאני חד היא קהה- כמה שאני כהה היא מתבהרת. העיקר דיברה מתוככי עונגה, זה העיקר. 

בתוך נרתיק תמרוקיה היא (הפלא ופלא) התמרקה, רחצה ידיה מעינוגיה הזמניים וחזרה להתבוסס, חזור ובוסס, בפרדוכסיה, בפרותיה, בחידוד פטמותיה, בלאות חידותיה, בשפל פטפוטיה, בנסיך הזיותיה, בפרטיה, בפרתה וחידקלה, חזור ופרדכס, נדנוד וקרצץ, פרט ופלמס, הסבר והדגם, נמק והלאה, זכך ופרש, קדש ורחץ, כרפס יח"צ, זכר ונקב, ענג ועגן, נגן לי כרומגן.  
ידעה היא, יפה-יפה ידעה היא, שאותם חיבוטי תסכול המה רק למראית עין בלתי מזוינת, עין מעט פוזלת, מגורה אך לא מנסרה, עין לא קליידוסקופית, צופיה בזום אין על החיבוטים הנחוצים כל כך כדי להבליט את הזמניות בצהוב זוהר, צהוב גלוסי, מבריק אך לא חכם על רקע שח מט לנפול.
 
מבוכה השתררה בה לפתע וחשמלה את אוויר המזגן הסינתטי ונעול החלונות ההרמטי. התענגה כהרגלה בקודש בתוך פיר מעלית גלוי לוע, לרלרה ולעלעה  כעוף חול מעפרה "מוג לב, אתה מוג לב ולא סתם רך לבב" כרזה היא בכריזת המעלית התקועה שתומת דמעה.
שתיקה היא אומרת שתיקה, לא מפסיקה לומר כמה שתיקה אלוהים דוברת כל שותקיה, פטפטנית שתיקות, חפרנית פאוזות, גבבנית תהומות, מרצה לויפאסנות, מבליטת מופנמויות, מחצינת הבלעות, מבליעת חוצנים.
 
עונג כאב, עונג משטמה, תפילה קשורה כרוכה מלופפת.
להתענג, לענג, לעגן, לעגון בעונג, להכות בעדנה בגונג: דינג-דונג.
עינוגים הקטנים של חול ומותו הבהול באמצע ההול המרופט בכובד עיטורי הטפטים. ההול המטופט, הצופה לשכן האנטיפת, הנוחר באמצע הקטסטרופות הכי גדולות שלך דווקא כשאינך זוכה לטיפת עונג אלא רק טררם יומיומי של סידורים מיוזעים במובן הלא פוטוגני של המילה ובירוקרטיה ארכנית ויבשה ככיח. כפי שאמרתי, נוחר הוא השכן, המבטל כל עונג רטרואקטיבית, בנחירו הימיני "למי אכפת, חררר חררר, למי אכפת?".
 
להתענג על זה ולא לגמור. לא להיות- במובן של לא להיוולד מלכתחילה בתרגיל ממזרי עם קריצה וקרצייה ובו זמנית להתענג- להיות ומיד לחדול מלהתענג, עונג פרדוכסלי, מזל גדול שהוא לעונג רב כמעדן חלב הוא לי, פרדוכסלי לעונג לי, לפרדוכס הוא לי, עוג מלך הבשן, אגוז מלך על האגן,
אגוז ברזיל בקורקבן של אהובת הספן.
 
מזמור יבבני, ממוחזר כמו נאקת איוב במחזור כמו נקבת ברדלס בדאלאס, בדלאק.  בעוד היא ממחזרת תפילותיה, רוקמת עונג חרוזיה החופשיים, עונדת מטבעות לשון ועגילי דמאר.
האור עולה בבוקר ויורד בערב, אור צפוי, כמה ערמה יש לאור הזה, כמה מניאק יכול להיות אור שעולה ויורד כמו פראייר לפי הנץ החמה, למה נץ ולא בז לה? למה בז למה? ואם היא היתה חמה אלי אזי לא חכמה היתה, סתם חמה ואחר כך קרה עד שהיתה חוטפת גריפה, מנוזלת ומקנחת אפה כצופר ערפל או פילה משוגעת או פילה שפויה או פילה דו קוטבית או סכיזופרנית. או בכלל לא פילה, אורה הכפולה, דובת גריזלי, נערת רוק, נעירת אתון.
 
אני ממשיך לערוג לה כאריג במבצע כסוודר קשמיר, לפאם גריר, כסמטת אל תחריר, כתרווד אל הסיר, בהמיית סקסופון הפורץ כשיכור מהאייטיז והורס את כל השיר.
וכל זאת לא בפיקחון של פקח בשעת מילוי דו"ח, ממש לא, אל תהיו סתומים! 

אלא מרוב תשוקה עיוורת צבעים, אילמת פיסחת גידמת חיגרת ואף תתרנית.  עונג מתמשך של קינה נטולת בינה להוויות בבואה עצמית ובועה מועצמת, רוקי בלבואה, כלבע שבוע, באבוה-בוה.
בבואה לענג אותי, מענגת בבואתה, מחכה לבואי- מפוצצת בועה. לענג את הלז בוודאי וכדאי לענג רק אותי, רק אותו, רק לזכות בלוטו, רק את עצמך. המעונג המעונב הבבונג, בבונך המתענג על עונגו המשמח, המבדח, המפדח כדי ליהנות על פדחתו- רק ליהנות בלי מצב רוח כלשהו, בלי סממן סטטוס או קריוס ובקטוס, קדוש יותר מחסוס.

לא מצברוחי ולא מצוברחי, 

לא מדוכדכי לא זעפני
לא מלנכולי ולא גוואקמולי.

 ללא עונג לא שווה לצאת מהבית ואם כבר יוצאים מהבית- לא נכנסים אליו אלא רק בנקודת העונג שהיא נקודת הג'י על הגבעה הגבוהה במשקפת אטומה ביום בהיר בעוד ענני נוצה מענגים אותך מתחת לתחת ואף אחד מלבדך לא שולט במסתורי היקום ולא שואב את הדובה הגדולה לקרבי כשטיח אפגני ואנחל בונני. את מלאה בתחושות ועקצוצים, סמרמרים וסמורים, גברברים וגפרורים, מענגים ברי האסמכתא וקיסרי הגושפנקה:

חות מות הגומי 

ותוח מות החומי
פוערות המו מי?
וסוחטות התשומי

האניות מעוגנות בחוק "אגן הים תיכון הלבבות השבורים" עוגנות לך במפתח הלב השוודי כמו יין ויאנג ויוני ובאנג וסוני בבאג. באמצע הפלז'ר אל תערבבי אל בחשי כוסה מחשי, באיומי עין בתנועות של יונה במחזור ויוגה ברמזור בפמפלונה נפנפת בשוגג בחוטיני אדמדם בדרך חתחתים כל בשרך המה רטט רעד כמוסת עגבים אגבית, גלוקוזי בער בנימי נפשי, כחיטת שיבולת שועל, טוסטסטרוני תסס אלעל, מיד שעטתי כשור אקדמי מנופף ברושור ואגוז מקדמי ומקדמות של ביטוח לאומי.  קרבנוּת זימה ופאם פאטאל, פתלתלה חמקמקה,   כי רב הסבל על העונג הצרוף חסר הברירה, תעלי קצת גירה? אל תשמרי במגירה זה מסרטן ולא מדרבן כמו מידברן.
הצער והיגון יגון מעונג משמעות חף הוא כמו יחפן, עונג צרוף ונטול צירופים שאינו שעטנז ובד"צ, עונג פרווֶה, עונג פשוט פעוט פרוט לפרוטות של פליטים בשתי שקל. לא עונג פלצני נברני אלא גחמנות פשוטה כמו לחמניות בבוקר, לא תשוקתיוּת מסובכת של משוררים עם סופר אגו ואין במה לקנות בסופר. עונג קטן לפני השינה כמו דונג באוזן ודונה גרציה ודון קורליאונה ואת עוד עונה לו ועונג של בוקר ועונג בצהריים ובתה של ארבע עם רקיק וברבע לחצות וחצות ורבע לתיקתק ותיקתק וחצי וחצי מחצי ושליש משמינית ותשיעית של בטהובן  בחג ומועד עונג ועוגן גוען וגועה, מעגן ומענב גונב ומגבב בכוכבי הלכת ובעונגו של לוח השנה בין ירכיים וכוכבים בתשמישים ובמשומשים ובמסע תענוגות סביב העולם בשמונים יום סביב עוגניה הרכים והעגולים ובין רגליה לעגון ולאגממון ולשמש תחתיה ספון ספון בעוגן עגון כש"י עגנון.
 
עונג של ייאוש ודווי, עונג הלוואי, הלוואי היה קצת עונג ולא הרבה דווי, גולה דוויה וזהות בדויה, לא מצויה, לא מציאה גדולה, עונג לרוויה, עונג ברבייה, עונג בצער רב וביגון מעט קודר, עונגיים מענגים לחג עטופים לטף. עונגון קטון, עונג מיקרוסקופי, חמקמק דקדק מפוקפק.
עונג חייב להיות מפוקפק מפונדרק מעורפל לא מדויק לא מאויר לא מתוייר, לא מגויר ולא מנומר. עונג מנומש, מעולף, מעולה! 

אני הקורא שלך, אני הקורא הגדול מהחלומות, קראתי את כולם, קרעתי להן את הצורה,
קראתי את קפקא ג'ויס בקט יונסקו,
דוסטויבסקי גוגול בולגקוב.

אני רק קורא, איני כותב, איני קיים במישור הזה וההר ההוא, רק בפרספקטיבה,

רק ברטרוספקטיבה.

אני קורא כרטיסים, אני קורא אקרובט, אני קורא לגאולה, שתבוא
ומהר.

ומה שנקרא בטח בראש הנקרה, זה מקרה, באמת, אל תשימי לב.

(שורה זו הוקדשה לך, מוסיקת המקרה, הבלוגרית- לא ה"פול אוסטר")


אני מהמקרא, קראתי גם אלתרמן, פן, ישורון, גולדברג, זלדה, דבורה בארון.
 קראתי אותם בכסית, בורד, בשלג הלבנון, ברצקי.

אני ציוני כללי, כשצריך לקרוא לכולם לירושלים, ימני שמאלי, אני קורא לחיסול המרור, אני מורה לפעמים, רק באצבע האינקדס,
כי להיות מורה באופן כללי זה להיות אזוק, ואני לא אזוק, אני קורא, אני לא יכול להיות בכבלים, זה פשוט לא קורא ממיר דיגיטלי.


כשאתה סינגל על תתפלא שזה לא קורא לך את הסיגנל, לא יודע קרוא וכתוב,

 אורח לא קרוא, אורח נטה ללון, קורא עגנון, קורא חמישים שקל,
מזויף, קורה.



אני הקורא של ההוצאה, שכיר חרב, לקטור, אני קורא סופרות צעירות, אני קורא משוררים מתים, אני קורא משוררים שמתים על צעירות, אני קורא את הגיל שלך על פי הדימוי השחוק, את החריטה על העורק המשני, על העורך הראשי, על הערך המוסף.




כולם כותבים בעולם הזה, לעזאזל, צריך שיהיה קורא אחד? לא?!?!?! (1111)


אני קורא את כל הבלוגים, כל הבררה, כל התשומי שבעולם, כל הטינאייג'ריות הנשפכת מהקריאה, מהמקראה לספרות,
מקוראות הלימודים, ללמוד איך להיות קורא, ענין מחקרי, כמותי, אמפירי.

מהשפה הקרויה אשר נקרית בדרך לבית הספר, מהקללה הטריה ביותר עד הקריאה האבשלום קורית, כי כשאתה קורא,
אתה קורא עברית, וכשאתה קורא אנגלית? הפוך? ובג'יבריש? בהינגליש? ובמבטא ערבי? ואשכנזי? זה הגזע שקורא?
או מודעה על עץ?


לקרוע את הספר, קח שירים, רטוש אותם, רטש אותם, אני הקורא הנבחר שלכם, אני קורא לפי שורה, בין השורות, קראתי אתכם בקורס קריאה מהירה, מהסוף להתחלה, נותן ליורם מלצר לקרוא, ואחר כך להנדלזלץ, כי "ספרים" זה על שמו.

אני מהמועצה לישראל קוראת, עם הספר, שבוע הקריאה,

יום בשנה, טקס הלוויה לשירה, שירת קוראים, שיירת קרואים,
אוסף לי  משבט הקראים, מצאתי ספר של ברנר ברחוב גנסין, ירושה בטאבו שני חדרים, היא זרקה הכל, הזדקנה, נמאס לה לקרוא,
היתה אשתו הראשונה של הקורא של הנהג של בן גוריון.

קניתיו אך טרם הספיקותי לקוראו.


איך קוראים אותו?
ההוא, החלבן, החבלן מקוריאה, צ'יק קוריאה, ויקרא, במדבר, באוטובוס,

ויקרא הרבה דברים, דברי הימים, ויקרא שירה מודרנית
לאסתר, לרות, לאיכה, לאיוב, והוא תמיד קורא מגילות, לא יכול הייקו וגמרנו?

עזוב, לא קוראים לו, אינשם וצ'ומפי.


קורא מחזות, ספרי ארץ ישראל, אלבומי נצחון, מתכונים, קטלוגים של איקאה,

 קורא ועוד איך, לרהט ועוד איך.

קורא ספרות הנדסית, מקצועית, מחשבים, אלטזעכן, קורא הכל, אלטזעכן!
קורא רהיטים מקרר מכונת כביסה שעה שטיח!
(קורא את כל השטיח בליל פשפשים זניח)


אני קורא המחשבות, האח הגדול, האח המבוערת, אני קורא לחבר'ה להדליק מדורה, מצית את המורל האח הידד, אני קורא אתכם לסדר, אבל קודם האוכל,

אל תקראו לי הגדות, אני לא מתנשאת.


קראתי את ניטשה שפינוזה דקארט,
קראתי בלזק קאמי סארטר הוגו.

קראתי לאישה ולא יותר
קראתי תשבץ תשחץ סודוקו.
קראתי רק אינטרנט, מאמרים פורנו, פורנו עם מאמרים,
פורנו רגשי, רגשות פרוטים, קראתי סליל ארוך שיוצא מתוך קופה תוכית

בלילה לבן לבן.

ואני התמכרתי לקריאה, התמכרתי למישוש הדפים, רחרוחם, לכתמים הצהבהבים. לרומנים למשרתות, לבורדלים ספרותיים, לבית ממכר עתיקות, לחנויות מעופשות, לדירות נטושות.

קראתי את כל הערים, וזכרתי בעל פה.




קראתי את ייטס, קיטס, יוז 
פאול צלאן, גתה, שילר
הומרוס, אריסטופאנס, פלוטארכוס.


קראתי אתכם מההתחלה, מהלידה, מהסקס הראשון עד האחרון, קראתי אתכם ולא אמרתי מילה.
עפעפתי, מלאתי את פי מים,  קראתי פעם אחרונה, רק פעם אחרונה,

ולא רצית לבוא איתי.

אני לא אקרא יותר, בפעם הבאה זו תהיה קריאה חלולה, קריאה שגויה, קריאה סתמית, קריאת שווא.


כשלמדתי לקרוא,הבנתי שאין לי טעם לכתוב, שאולי לא אכתוב לעולם עד שלא אקרא את כל אשר נכתב כי בכדי להיות כותב, אתה צריך להיות קודם כל קורא, והיום אני כל כך כותב, שבא לי לקרוא,אבל ברגע שאני קורא, אני מיד רוצה לכתוב על זה, לזה, בהשראת זה, וההוא, ואם כבר אז גם ובאותה הפסקה לדחוף את הקריאייטיביות, קורות חיים, זכויות יוצרים, וקריאת התאבדות.

לכתוב לקוראים שלי, להתכתב עם הקורא ההוא,
שמעבר למראה, קורא אילם, ממצמץ, מעפעף, מחטט באף, קורא עם קפה, קורא עם מאפה, הקורא שלי.

לעולם לא אדע מי אתה, מי את,

לעולם לא אקרא את עצמי כאילו הייתי הקורא.