"דוד אבידן הוא אחד משלושת עמודי התווך המרכזיים בשירת דור המדינה (לצד עמיחי וזך)"
ובפועל?
אחד משלושת עמודי התווך?
מחזיק את המבנה כולו?
"אין עננים בשמים ואין אלוהים בתקרה" (הרי את מותרת לכל אדם)
איך תסבירו את העובדה שלא ניתן להשיג אף ספר מספריו, האזרח הקטן, האיש ברחוב, ההדיוט,
לא יכול סתם כך בבוקרו של יום, לגשת לרשתות הספרים ההכרחיות, ולרכוש לו אבידן, להשכיל קמעה, להרחיב דעת?
ספריו הזמינים היחידים בהוצאות מחודשות הם "משהו בשביל מישהו"
ו"הפסיכיאטר האלקטרוני שלי",
הראשון הוא מאסף מהשנים הראשונות ולא יצירה כרונולוגית אחת שלמה
והשני הוא מעין ספר עיון בדיוני אבידני,
אך אבידן, למרות הפרספקטיבה הכוללת והיותו אמן רב תחומי שידו בכל ויד כל בו,
היה קודם כל משורר.
"אפילו משוררים, המפלסים כיום דרך לדורות שלמים, חייבים לתרגל עברית עתידנית ולהחליף ציוד לשוני במהירות ובתדירות הולכות וגוברות"...
הוא הוציא עשרות ספרי שירה נפקדים-נוכחים בעולמנו
ועדיין מהווה, כאמור, אחד מעמודי התווך.
שני העמודים האחרים (זך יבדל"א ועמיחי ז"ל) עומדים איתן, מוציאים מספר הוצאות מחודשות,
אנתולוגיות ואלבומים מדי שנה, נלמדים ונחקרים תחת כל עץ רענן, מתורגמים במרץ לכל שפה בתבל, מולחנים הלוך וחזור
ואבידן? יוק.
הוא היה ההבטחה הגדולה של השירה העברית, נמר צעיר, לוחם ג'ודו,
נדד באמריקה עם איורימילוליים, תקריניו וסרטיו הנסיוניים,
המציא שפה משל עצמו, עברית טבעית חדשה.
כתב ותרגם ברכט וצ'כוב, מחזות אבסורד בעקבות בקט ויונסקו והגיש תיאטרון מופשט.
היה מועמד לפרס נובל, כן, כפי ששמעתם.
הציג בכל רחבי העולם תערוכות שהיו מורכבות בין היתר מיצירותיו הקולנועיות
ומהתזה הבינארית-עתידנית שלו.
הוציא תקליט שלם של הקראות שיריו בביצועו.
(אחד האלבומים הנדירים בכל הזמנים)
תורגם לערבית ושלל שפות נוספות.
כתב את סדרת ספרי הילדים "דני מחונני".
הוא חקר את גבולות ההזיה והמין, כתב וביים סרטים שלמים, הנחה תכנית טלוויזיה מעולם אחר
חזה את הבינה המלאכותית עוד בעולם הכה אנאלוגי של שנות השבעים.
הוא התגלמותה האנושית של השירה אל תוך ההרס העצמי.
דוד אבידן הוא האופק הקיצון של דור המדינה, אורבניות נהיליסטית,
ידיעה שהוא לא הולך להיות חבר שלך.
"היד שהכתה היא היד שתחמול על כל המכים."
אבידן כותב את האמת ומתאר את העצבות, את היאוש, בצורה המוחצנת ביותר, הקרה והנוקבת,
אין שום חום ונחמה, אף לא טעם בבכי או יבבה חרישית.
הוא התחיל את דרכו מביטאון "קול העם" הקומוניסטי של אלכסנדר פן, גם הוא לוחם.
והנה, סופסוף, משורר שלא כותב מולדת, לא ציוני אוניברסלי, ובכל זאת עברי, עברי משל עצמו.
כותב את השפה, מתיך אותיות, אבידנית מדוברת, לא עוד חרוזים ממושקלים על כף מאזניים.
לא עוד מליצות מולדת, אסתטיקה פיוטית, הוא חותך בבשר החי, יורה במכונת הכתיבה.
לצד נתן זך, יאיר הורוביץ, יונה וולך, מאיר ויזלטיר ואחרים, הוא היה הדור החדש, המשורר הצבר.
עולם חדש, הגדרה מחודשת של ה"אני", "עולם ישן עדי יסוד נחריבה",
השפעות של ברכט, יונסקו, האקזיסטנציאליזם.
אבידן ניסח את ההדוניזם מחדש, פיתח את שרירי הסופר אגו, הנרקיסי, החי על פי תורתו הוא, פיטר פן אבוד, רציונליסט בפרוטה, מודרניסט שניבא את הפוסט, מהקומוניזם לדאדא וכל הדרך למטה, לניהיליזם הטהור, להתרסקות, לריק.
לעומת הפשטות של עמיחי הוא רצה פירוטכניקה, לא אפיגון של איש, לא נסוב על שולחנות העורכים והאקדמיה כגדי בחלב אימו, גבריאל מוקד הניף עימו את דגל התקופה בכתב העת "עכשיו",
מהכיוון השני מנחם פרי הצעיר ב"סימן קריאה" אשר הצביע על אבידן לצד עוז ויהושוע.
זו היתה תחילתה של מהפכה ספרותית, תפיסת עולם כוללת שלא שרדה את התופת של המציאות הישראלית של כלכלת טקסי יום השואה, משרד החינוך, שחיטת השירה.
מאז מותו לפני 13 שנים, כחלקיק מתוך הקורפוס האדיר, הופיע "ברזים ערופי שפתיים" המונומנטלי שיצא מחדש בשנת 2000 בהוצאת בבל ב-200 עותקים וכאמור"משהו בשביל מישהו" לפני שנתיים.
כל השאר בסכסוכי הוצאות, זכויות יוצרים והפצה, ובינתיים אבידן נשכח, אמנם דאגו לקרוא לרחוב על שמו בשכונת צהלה היוקרתית, שם הוא בוודאי נרקב תחת גלגליו של ג'יפ דורסני.
אבידן נשאר בשחור לבן.
הוא שחזה את עידן האינטרנט ואפילו כתב מדריך לחיי הלילה של תל אביב, מת רעב, בודד וחסר כל, לא נתמך על ידי המדינה שהפנתה לו עורף אחרי שזרקה שיר אחד כעלה תאנה
לתכנית הלימודים בספרות .
הוצאת אפשטיין-לוין מחזיקה ברוב הזכויות כולל ספרי "הוצאת המאה השלושים" שהיתה הוצאתו הפרטית, עם השנים עברו הזכויות מאפשטיין-לוין לזמורה-ביתן הממשיכה לנהל מאבקים משפטיים נגד המשפחה, ציפורן לוטם- אבידן ועכשיו גם תר אבידן, בנו היחיד, שהגיע לגיל 18 ואולי יצליח לשנות את רוע הגזרה.
ספק אם יצליחו הוצאות קטנות לשים ידן על זכויותיו של טיטאן זה,
כך שבעלי השררה והפוליטיקאים של עולם הספרות ימשיכו לעכב ולעכב יצירות מופת כ"שירים עקרוניים", "שירי אהבה ומין" ו"שירי לחץ", שלא לדבר על תרגומי שירה, פרוזה, מחזות,
ספרי עיון, ספרי ילדים, קולנוע ועוד.
כך אבדה מורשתו למדינה הזו ולעם חסר ההערכה והמסורת הספרותית, הבועט בישן, כי כל החדש נוצץ, נשלט על ידי צקצוקי האקדמיה, על מזבח הפרוטקציה והנפוטיזם, שמבין רק מבצעים וירידים,
אפילו אגודת הסופרים לא נקפה אצבע, ובמערב אין כל חדש.
ישנה תחושה שכאשר אנחנו מדברים על אבידן, לא קוראים את אבידן, יודעים רק להתמקד בסקס,
בפרובוקציות קולנועיות, במיתולוגיה של ל ס ד, בחזות כשל כוכב רוק, בנעריות הכוזבת.
ואיך יקראו אבידן אם הוא נמכר ב600 ש"ח במשומשים, כשהעותקים מתפוררים מבין האצבעות אחרי שעברו מיד ליד, משוק לשוק, נגנבו מספריות, נבזזו מתחת לשמש הקופחת בארץ הלבנטינית הזו?
הרי באירופה כבר היו מוציאים אותו בכריכה קשה בקובץ "כל כתבי" מהודר,
ב"פינגווין קלאסיקס" היו מוציאים אותו ב"פייפרבאק" כמיטב הספרות הקאנונית בעת החדשה
וכל אביון היה נצרב שורות שורות עד שהרחובות היו ממריאים.
חשבו לעצמכם כמה השראה ירדה לטמיון ונלקחה מאיתנו כשכל שהיה הוא כתם שנשאר על הקיר, זו הנוכחות של אבידן, כתם, כתם היסטורי למדינתו החיה בין מלחמות ולא באמת מצאה זמן לתרבות.
אפילו לאחר שהוקם כתב העת הקיקיוני "כתם", הוכח שמשוררי האינטרנט לא פתרו דבר,
הם לא פתחו ספר שירה, רק עטו ארשת חשיבות משוררית ופצחו בפמפלטיהם.
אבידן כמקרה יאיר הורוביץ שנגדע בדמי ימיו ונקבר באבק ההיסטוריה,
לעומת יונה וולך אשר הפכה רק לאחר מותה לאחת המשוררות העבריות הנמכרות ביותר בכל הזמנים,
וכל דור חדש של נערות יכול להתנחם ב"אור פרא" כמעין סילביה פלאת' משלנו.
כל שאדע הוא שמעט האבידן שקראתי רק פתח לי את הרעב הנורא,
ועודני מחכה בקוצר רוח למאות השירים שטרם ראו עיני.
ומעבר לשירה, מה אנחנו למדים מהקורפוס היצירתי האבידני הכה נרחב ?
מה לו ולחיים המודרניים?
ומה אנחנו צריכים בכלל פסיכיאטר אלקטרוני?
הרי בקלות בלתי נסבלת יש לנו יוטיוב, פייסבוק, פליקר, הכל מתמקסס, מרצד, מרקד,
נמחק ומתעדכן בדינמיות.
אילו דוד אבידן היה חי בימינו מה הוא היה?
עורך תוכן?
מהנדס רכיבים?
די ג'יי של מוזיקה אלקטרונית חכמה?
מדען?
פרובוקטור תל אביבי?
שועל ברים שבע קרבות?
מהו המקום של המשורר בחברה של שנות ה-2000 ?
מקום של דמות שוליים?
ילד נצחי?
פנטזיונר על כדורים?
פרופסור זקן?
איש מכובד שתיכף ימות ויכנס לטקסי יום הזכרון ולערבי שירה בציבור?
בבואה מתפוררת נרקבת צמאה לאור הזרקורים של החברה שלנו?
כתבת תחקיר פורנוגרפית במעטה תרבותי מטעם התוכנית "יומן"?
"איזה סקסאפיל יש למשוררים זקנים?"כתבי היד המקוריים שמורים היטב בביתה של ציפורן לוטם אלמנתו ואם בנו, בקופסא גדולה,
קופסא גדולה שהיא בעצם קפסולת זמן.
אולי יום יבוא ותפתח תיבת הפנדורה ויקומו לתחיה השירים,
העתיד יקרום עור וגידים מתוך הנפתלין ומשהו יזכר בנו
משהו שצלח את ההווה הנורא, את הסיאוב ושכחת השירה, את רקבון התרבות,
במקום לקיים שיחות עם מחשב הפכנו למחשבים בעצמנו,
ומכאן כבר אין לנו לאן ללכת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
